בישראל הולך ומתעצם היום, משולש כוחות הרסני, הדורס כעת, ביתר שאת מבעבר, את שאריות המשילות של ממשלות ישראל. ראשיתו של התהליך, עוד באמירתו המיתולוגית של אהרן ברק כי 'הכל שפיט' (2003). שנתנה אור ירוק, מסמא, להתפוררות המתמשכת של השלטון בישראל. תהליך הנעשה לא במחשכים אלא בריש גלי. לאור היום ובפרהסיה. שדידת המשילות נעשתה כביכול תחת דגלים מזויפים של "שמירה על זכויות האדם", נעשתה בשם הצדק. כביכול. צדק למי? למסתננים? לגנבי הגבולות מאפריקה? למשליכי סלעים ביהודים, בילדים? צדק להשתוללותם של מציירי פלקטים אנרכיסטיים ("נתניהו אשם עד שתוכח חפותו"), בפתח תקוה. ומנגד ביזת כוחו של הציבור הזקוק לחוק כמגן על זכויותיו, ורוצה אותו, כדי לשמור על כבודם של נחקרים ומניעת הרמיסה המתמשכת של זכויותיהם באשר הם, נוכח שטפון ההדלפות מחדרי החקירות. משולש הכוחות בו חברו יחדיו התקשורת, גם הפרינט ברובו, גם זו האלקטרונית, ביהמ"ש העליון, על החלטותיו הבוטות, השרירותיות ומערכת "עשיית הצדק" ובמיוחד החלקים שבה האמונים על שמירת החוק בראשם המשטרה, החבירה הזו, המיוחדת לישראל, יצרה את הרקע, את התשתית, להפיכה שלטונית רבת עוצמה הדורסת את שאריות המשטר הדמוקרטי. אפילו מראית עיין של מודוס אופרנדי דמוקרטי, איננה מותירה הפיכה זו למשטר. כך יכלה המשטרה לצפצף על מראית עין של יושרה ציבורית ולעצור שוב, בפעם השנייה, בעזות מצח בלתי שכיחה, את שפי פז, מנהיגת המחאה הציבורית בדרום תל אביב, ולפזר הפגנה של קשישות שם, תוך שהיא מודיעה כי: "המשטרה תאפשר את חופש המחאה אך תגלה אפס סובלנות למעשי אלימות (??) ופגיעה במרקם החיים התקין של האזרחים" וזאת מספר שבועות בלבד אחרי החלטה באותו עניין ממש, בדבר החופש... להפגין, כן אבל רק בפתח תקוה... נגד רה"מ, נגד היועמ"ש. שם זה מותר... "הזכות של תושבי השכונה ליהנות משקט היא לא זכות חוקתית שנמצאת בדרגה שאפילו מתקרבת לזכות חוקתית כמו הזכות להפגין וחופש הביטוי"... כהגדרתו של העליון. והנה המשטרה ברגל גסה, ובריש גלי, הפרה את הפס"ד הזה, כאשר פיזרה את ההפגנה ליד ביתה של חיות. המשטרה היא אשר ביזתה את האמור בפסק הדין של העליון עצמו. אבל למשטרה מותר, כי היא פועלת, ברמה האסטראטגית, ברוחו של העליון. יש הפגנה ויש הפגנה. לשמאל מותר ולימין אסור. נקודה. "שלום בימינו"? הקשיבו לדברי פרופ' משה שרון בימים אלה כאשר מתפרסמות, חדשים לבקרים, ידיעות על יוזמת שלום סעודית חדשה, ראוי לשים לב לכך, שדווקא בעת שישראל נראית פחות נלהבת להגשמת חזון שתי המדינות, דווקא כאשר היא ממעטת בביטויי החיזור הבלתי נלאה, אחרי הערבים ובתחינות להכרה ולהתייחסות אליה כשווה בין שוות במזה"ת, דווקא בעת כזאת צפות ועולות אל פני השטח, יוזמות לשלום בקרב שכנינו הערבים. מסתבר שיוזמות אלו עתידות כפי הנראה להיות קרובות יותר לעמדות ישראל מאשר לעמדות הפלשתינים. וכאן המקום להתייחס למאמר של פרופ' משה שרון, שכתב ב-18.7.15, במאמרו "שלום בימינו", את המשפטים האלמותיים הבאים: "על כן, מעתה ואילך כל אימת שנגיע לדיון עם הערבים, נדרוש תשלום עבור השלום. לא נשלם, משום שאיננו רוצים לקנות. אם הם רוצים שלום אנחנו נקבע את המחיר. הם ישלמו אם יגיעו למסקנה שישראל חזקה עד כדי כך שאינם יכולים לעקור או להשמיד אותה. אם הערבים ישלמו יקבלו שלום מטיב מעולה, אם אנו נשלם, נקבל לא כלום, במקרה הטוב, ומוות והרס לבטח...". בימים הקרובים כאשר יציע ממשל טרמפ את מתווה השלום הצפוי שלו, למדינות האזור, ראוי לשים לדברים הנכוחים הללו, ולהימנע מלחזור על שגיאות העבר, עליהן שילמנו מחיר כה יקר.