כדרכו, טראמפ אמר אתמול דבר אחד ועשה את היפוכו. הוא הכיר בירושלים - למעשה, בחלקה; אותו חלק שעליו יוסכם בסוף הדרך בין ישראל לפלשתינים - כבירתה של מדינת ישראל כשהוא אומר את המובן מאליו: זאת הינה המציאות וזה המקום בו מבקרים מנהיגים מכל העולם הבאים לישראל. באותה נשימה, הוא חתם שוב על עיכוב העברת השגרירות לירושלים. תוך כדי כך, הוא ריצה את בסיס תומכיו - האוונגליסטים השמרניים של "חגורת התנ"ך" של מרכז ודרום ארה"ב ובאותה עת - הוא עורר את חמת-זעמו של העולם. טראמפ עצמו אמר בפירוש שהחלטתו באה מטעמים אמריקנים פנימיים ולא כדי לרצות את ישראל.
למרות התרפסותה של מלכות ירושלים והמלך ביבי הראשון ולמרות שבסך-הכל טראמפ אמר בקול מה שברור לכולם, שירושלים היא בפועל הבירה של ישראל ומקום מושבם של כל סמלי השלטון הישראלים; ולמרות שהיסטורית, הצהרתו של טראמפ חשובה בדיוק משום שהיא משלימה את פעולת ההכרה האמריקנית בישראל מ-1948, טראמפ איננו ידידה של ישראל. הוא בעיקר - כנראה רק - ידיד של עצמו.
אז נכון, גם צ'כיה הודיעה שהיא מכירה במערב ירושלים; וכנראה גם הפיליפינים. אבל מעבר לכך, גם צ'כיה וגם טראמפ אינם מכירים בסיפוח של ישראל את מזרח ירושלים וטראמפ אומר בפירוש כי גבולותיה של ישראל וריבונותה בירושלים ייקבעו במשא-ומתן. מעבר לכך - שוב, כדרכו - הצליח לקומם עליו לא רק את העולם הערבי ואת הפלשתינים, אלא גם את אירופה, סין ורוסיה.
ראייה נוספת לכך היא ההנחייה שיצאה ממחלקת המדינה עוד בטרם יבשה הדיו שבחתימתו של טראמפ על דחייה נוספת של העברת השגרירות המדריכה את הדיפלומטים האמריקנים להצטנע, לא לבלוט ואף להמנע משליחת ילדיהם לבתי-ספר במקומות בהם הן משרתים, לא רק במזרח-התיכון אלא אפילו באירופה. בנוסף, האמריקנים גם ביקשו מישראל למתן את התלהבותפ של מנהיגיה ולהצניע את שביעות רצונם מנאומו של טראמפ.
יתכן שמעז יצא מתוק ושעתה, כאשר לפחות תיאורטית לפחות מערבה של ירושלים מוכרת כבירת ישראל, יתפתח תהליך שיוביל למו"מ ואפילו לפתרון של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאן יש בעיה יסודית: האם מדינה פלשתינית בגדה ובעזה היא בת-קיימא. האם לא כדאי לחשוב במונחים אחרים - למשל, שלוש מדינות או סוג של שילוב בין הגדה וירדן ורצועת עזה ומצרים.
את טראמפ מן הסתם זה לא מעניין. כנראה, גם את ממשלת נתניהו זה לא ממש מעניין. נתניהו וממשלתו אינם מנצלים את המומנטום שאפשר שנוצר עם נאומו של טראמפ ואינם אומרים את מה שיכול היה להיות אמירת מפתח ונקודת המפנה. נתניהו וממשלתו אינם שבים על הכרזת בר-אילן שבה טען נתניהו שהוא מקבל את "תפיסת שתי המדינות לשני עמים" וקוראים לפלשתינים לבוא ולדון על הכל - גם על גבולותיה של ירושלים. במקום זה, נתניהו ושריו יצאו מיד בהכרזות שמסבירות מדוע לא ייתכן הסדר עם הפלשתינים שכן מהם הם דורשים הרבה יותר ממה שציפו לו מטראמפ. אם הצהרתו של טראמפ שהודיעה במפורש שגבולותיה של ירושלים צריכים להיות נדונים במו"מ בין הצדדים ולהיקבע על-ידם טובה עבורם, הרי שמהפלשתינים הם דורשים הכרה לא רק בירושלים המערבית אלא גם בכיבוש ובסיפוח של ירושלים המזרחית ובנישולם הטוטאלי מירושלים.
העולם, כפי שזה נראה, לא ממש אוהב את הצהרתו של טראמפ גם אם כמותו, כמעט כל מנהיגיו סבורים שהריבונות בירושלים צריכה להיקבע במו"מ. חלק מהסתייגויות העולם נובעות מכך שבהחלטתו שמט טראמפ את השטיח מתחת לרגליהם של מנהיגי אירופה, רוסיה וסין. חלק אחר מההסתייגויות נובע מרצון של המנהיגים הללו לקיים יחסים טובים עם העולם המוסלמי שבהרבה מקרים מתנגד לכל הסדר אפשרי עם ישראל - לפחות כל זמן שישראל ממשיכה במפעל ההתנחלויות ובכיבוש. התוצאה של נאומו של טראמפ תהייה כנראה חיזוק העמדות האירופיות והבינלאומיות השוללות פתרונות חד-צדדיים.
והפלשתינים - הם, כמעט אטומטית, ממשיכים להחמיץ כל הזדמנות לנצל הזדמנויות המונחות לרגליהם. במקום ללכת עם ההצהרה של טראמפ ולהדגיש את אמירתו שגבולותיה של ירושלים הם עניין למו"מ ולפיכך הם רוצים להתחיל במו"מ הזה, הם עסוקים בימי זעם, בפסילתם של טראמפ ושל ארה"ב ובהיעלבות. אם הם לא היו פלשתינים היה אפשר לחשוב שהם דודות פולניות. מבחינתם, הנאום של טראמפ היא מתן פרס לישראל. אפשר היה לחשוב שהם תאומי-ביבי.
אולי המסקנה היא זו המובלעת בכותרת. מבחינתה של מדינת ישראל לא צריך נשיא אמריקני כדי שירושלים תהייה בירת ישראל. גם כאשר הקונגרס האמריקני הכיר בירושלים כבירת ישראל ב-1995 זה לא שינה את המציאות. לעומת זה, תו המחיר שיגיש טראמפ לממשלת ישראל (שחלקו כבר הוגש, עת שאמר שגורל ירושלים יוכרע במו"מ) עלול להיות גדול מיכולותיה של ממשלת ביבי לשלמו. השגרירות האמריקנית לא תגיע לירושלים בשנים בקרובות ואולי בדרך היינה עוד אינתיפאדות.
