בני-נוער רבים נמצאים במסגרות לנוער בסיכון, אך מה קורה עם אותם ילדים ברגע שהם מגיעים לגיל 18? מי דואג להם אז? האם אנו כחברה עושים מספיק בשביל לספק לנערים אלו נקודת פתיחה שווה כשל כולם?
כ20% מהילדים עד גיל 17 בישראל מוגדרים כנוער בסיכון. ההגדרה של נוער בסיכון היא רחבה וכוללת ילדים החיים מתחת לקו העוני, כאלה הסובלים מאלימות במשפחה או הטרדות מיניות, בעלי הישגים לימודיים נמוכים, ואלו המעורבים בשימוש בסמים ואלכוהול.
כיום יש מסגרות רבות אשר דואגות לילדים אלו עד גיל 18. הנטייה במערכות הרווחה בשנים האחרונות היא לנסות ולהשאיר את הילד בסביבת גידולו הטבעית, תוך כדי מתן סיוע, דרך מסגרות מסייעות הנמצאות בסביבתו הקרובה, כמו מועדוניות, פרויקט חונכות ועוד. אך במקרים לא מעטים, בעיקר כאשר ההורים אינם מסוגלים לספק לילד/ה את התנאים הבסיסיים להתפתחות תקינה, יוצאו הילדים מהבית וישולבו במסגרות חינוכיות ופנימיתיות במטרה לאפשר לו סביבה טובה יותר לגדול בה, כמו בתי ילד או כפרי נוער.
תוכניות ועמותות רבות הוקמו במטרה לסייע לילדים אלו לגדול בצורה בטוחה וטובה וכך לנסות להוציאם ממעגל הסיכון. אך מה קורה עם הילדים הללו אחרי גיל 18? הם מסיימים את המסגרות ויוצאים אל העולם הגדול, ללא שום דמות שתלווה ותדריך אותם.
רבים מאיתנו זכו במשפחה תומכת אשר מסייעת לנו בתקופת השירות הצבאי והלאומי, ברכישת השכלה גבוהה ובהקמת משפחה וגידול ילדים. בשני העשורים האחרונים נכתב רבות על התארכות גיל ההתבגרות, ועל המעבר לבגרות, שהפך להיות מתמשך וארוך. Arnett (2000) טבע את המונח "בגרות צומחת" (Emerging adulthood) בכדי לתאר תהליך ארוך של הבשלה מנערות לחיים בוגרים.
צעירים רבים במדינות המערב, כולל בישראל, נשארים תלויים כלכלית ורגשית בהוריהם ובמשפחותיהם שנים ארוכות עד שהם הופכים לעצמאיים ומתפקדים כאזרחים בוגרים. מבלי להיכנס לסיבות הרבות להתמשכות גיל ההתבגרות, שכאן המקום קצר מלתארן, נשאלת השאלה מי תומך באותם ילדים המוצאים מבתיהם? מה קורה איתם כאשר הם מגיעים לגיל 18 ויום? מי מסייע להם בתהליך המעבר לבגרות?
ישנם צעירים רבים המסיימים את המסגרת הפנימייתית בגיל 18, ונשארים להתמודד עם המציאות לבד. כשהם הולכים לצבא או לשירות לאומי, אין מי שיחכה להם בבית עם מילה טובה או ארוחה חמה. הם צריכים לשכור דירה לבד (מכספים שבדרך-כלל אינם מספיקים לכך), ובאופן חד, להפוך עצמאיים בכל מה שקשור לתחזוקת בית, בישול, כביסה ונקיון. אך בעיקר חסרה להם תמיכה רגשית, והכוונה נחוצה ביחס לבחירותיהם בהמשך הדרך.
אנו כחברה במדינת רווחה שמים לעצמנו למטרה את צמצום מעגל העוני, אנו רוצים ליצור חברה יציבה וחזקה, חברה שבה כמה שפחות ילדים ילכו לישון רעבים. אך בעצם אנו גורמים לאותם ילדים להפוך ל"הורים בסיכון" בעצמם.
ללא התמיכה הנדרשת בגיל 18, אותם ילדים יחזרו פעמים רבות על הטעויות שההורים שלהם עשו. ילדים אלו לא זוכים להזדמנות שווה. פעמים רבות אנו בוחנים מהצד את האוכלוסייה הזאת וטוענים כי הם לא מתאמצים מספיק לצאת מהמעגל ושאם רק יתאמצו הכל יסתדר. אך המציאות מורכבת הרבה יותר. בשנים האחרונות התחילו לצמוח תוכניות ומסגרות שמנסות לדאוג לאותם ילדים ולספק להם תמיכה גם לאחר שהגיעו לגיל 18. אך מה תפקידנו כחברה? איך אנחנו יכולים לעזור לאותם נערים ונערות שיוצאים מהמסגרת בגיל 18 ורק רוצים להתחיל כמו כולם?
