בשנת 1959 התקבלה בליגה הערבית החלטה מס' 1457 כדלקמן - "מדינות ערב ישללו מתן אזרחות למבקשים ממוצא פלשתיני, כדי למנוע את השתלבותם בארצות המארחות". החלטה מעין זו היא החלטה כביכול מוזרה, אך שמסתכלים לעומקם של הדברים מבינים היטב את סיפור "הנכבה" הפלשתינית. בעצם זו גם נקודת ההתחלה בכל דיון על הסכסוך הפלשתיני-ישראלי.
ישנה נטייה, בשמאל העולמי ובפרט הישראלי, להפנות את האצבע המאשימה כלפי ישראל.
האשמה מצביעה בעיקר על המשך "הכיבוש והאפרטהייד הישראלי", על גירוש הפליטים הפלשתינים ממולדתם ודיכוי העם הפלשתיני ביהודה ושומרון (הגדה המערבית בשפה הבינלאומית).
מעבר לגישה הפלשתינית והפרו פלשתינית בעניין, סילוף דברים אלו הפך גם לנחלת השמאל הפוסט ציוני בישראל ושל חלק מהאקדמיה הישראלית והמדיה שעוסקות בנושא.
ידוע שמלחמת העצמאות נפתחה עקב סירובם של מדינות ערב לקבל את תוכנית החלוקה ובכך פתחו במלחמה שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל. מעבר לכך, ידוע שבתקופה זו גירושים לחילופי אוכלוסין היה עניין שבנורמה הבינלאומית.
אכן בין 500 ל-700 אלף ערבים ברחו, מיעוטם גורשו עקב המלחמה. מה שבנוסף נכון הוא שבמקביל לחילופי האוכלוסין אצל הערבים, מספר גדול יותר של יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב - "הנכבה היהודית".
מדינות ערב באותן שנים רמסו את הפליטים, זאת למרות שהיו בני דתם לבני האומה הערבית. כך בעצם נולד "העם הפלשתיני". ה"נכבה" לא נוצרה בעצם העקירה, הגירוש והבריחה של הערבים עקב מלחמת העצמאות מארץ ישראל. כמותם בעולם באותן שנים, עברו עשרות מיליונים פליטים ועקורים, כולל היהודים.
ה"נכבה" היא בעצם סיפור התעללות שממנה סבלו הפליטים הערבים במדינות ערב, שרק בהמשך הפכו ל"עם פלשתיני".
