השבוע חגגו את יום המורה הבינלאומי בישראל. בתזמון הוליוודי מושלם התבשרו מורי בתי הספר השייכים לארגון המורים העל יסודיים כי בלילה שלפני כן נציגיהם הגיעו להסכם עם האוצר על תוספת שכר משמעותית למורים מתחילים שתגיע עד 8,000 שקל. כל אחד מהצדדים גזר את הקופון שלו בראיונות רדיו ובכתבות בעיתונים.
הכל טוב ויפה. המורים והמורות יוכלו לשפר את רמת שכרם ולא יהיו חייבים לרוץ אחרי שעות העבודה לעבודות נוספות כדי להשלים שכר. אבל השכר, אינו חזות הכל והוא לא ישנה את התדמית הנמוכה, המזלזלת שקיימת כיום כלפי המורים בישראל.
התופעה הזו הולכת ומתרחבת מיום ליום. היא באה לידי ביטוי בחוסר כבוד, אם לא גרוע מזה, שהילדים נותנים למורים. הם לא ממציאים את זה מעצמם אלא שומעים את זה בבית. ההורים הפכו להיות בשנים האחרונות איגוד מקצועי שרואה את תפקידו בחיים להלחם במורים, לבקר אותם, לקטר כל שני וחמישי על "יותר מדי חופשות" שיש להם. וזה כמובן מתדרדר לשוליים שבהם יש גם הורים אלימים של מעזים לקלל, להכות את המורים. שלא לדבר על מסעות השיימינג שממלאות כל אינץ פנוי בקירות הפייסבוק.
כל אלו משפיעים על מעמד המורה כיום שנמצא בשפל המדרגה. המורים מוצאים עצמם חשופים בצריח. ההתייחסות הזו לא זוכה לתגובה הולמת מצד המעסיק שלהם משרד החינוך והממשלה. מנהלי בתי ספר ומנהלים במשרד החינוך כבר לא מנהלים ממש את המערכת. מי שנותן את הטון זה ההורים, והילדים שלומדים מהם מהר מאוד, שהמורה הוא לא יותר מאשר בייבי סיטר בכיתה שצריך לשמור עליהם בין 8 ל-14:00 ואם אפשר קצת יותר גם זה טוב.
תהליך תקשוב אבל לא רק ההורים. מורים שרוצים למלא את תפקידם בעידן החדש לא יכולים לעשות זאת העידן הדיגיטלי והטכנולוגיה שינו את תפקיד המורה. הוא אינו בעל הידע הכי מוסמך בכיתה, אלא זה שצריך לכוון את הילדים כיצד לחפש את הידע, איך להרחיב את האופקים בעזרת הכלים שקיימים.
אבל למרבה הצער תהליך התקשוב של בתי הספר, כיתות הלימוד, מערכי השיעור והלימוד איטי להחריד, ומתקדם בקצב חסר סיכוי להדביק את המציאות המשתנה. הפערים בין המורה לתלמיד הולכים וומתרחבים, לרעת המורה. תלמיד טיפוסי יוצא מבית שיש בו את כל רכיבי הטכנולוגיה הבסיסיים, מגיע אל בית ספר שיש בו כיתות לימוד שלא השתנו מזה 500 שנה. לוח, גיר, כיתה צפופה ומורה שאם נתמזל מזלו, זכה לקבל מחשב נייד בזכות קרן ציבורית, אתנה, שממומנת על-ידי תרומות מאנשי עסקים ויהודים טובים.
הממשלה עדיין לא הגיע למסקנה שמחשב נייד, מקרן ולוח ממוחשב הם כלי עבודה בסיסיים של כל מורה מתחיל. זו לא סמנטיקה ולא סמל למעמד. עדיין אחוז גדול של המורים היום מלמד בשיטות שאבד עליהם הכלח.
בכך הם משדרים לתלמידים שהם לא ממש מחוברים למציאת והדבר היחיד שעוד מחזיק את התלמידים בכיתות היא העובדה שבסוף השנה המורה הזה צריך לתת להם ציון, כי בית הספר הוא עדיין בית החרושת הגדול ביותר לייצור מבחנים וציונים שמהם מייצרים תעודות שלא שוות את הנייר שעליהן הן מודפסות.
עוסקים בהישרדות נכון. אסור להכליל. אנו שומעים על יותר ויותר בתי ספר, מורים, מנהלים, יוזמות חינוכיות שעושות דברים נפלאים בעזרת הטכנולוגיה בעזרת המחשבים, בעזרת העולם החדש, עם גוגל ווויקיפדיה ועוד. המורים האו זוכים לצלשים, הם מצטיינים, לא רק בגלל מה שהם עשו כי הם יוצאי דופן. הם חריגים. כל השאר עדיין תקועים עם הלוח והגיר.
וכל זה חוזר לבעיה המרכזית מעמד המורה. הוא לא ישתנה רק בגלל השכר שישולם להם, אחרי שנים של קיפוח וזלזול. תלוש השכר לא ישנה את היחס של התלמיד למורה ולא את הוריו. נדרשת פה מערכת שלימה, משולבת, שתאפשר למורה לממש את יכולותו, שתדע לעמוד מול לחצי הורים תלמידים ותחזיר את השליטה על מה שקורה בבתי הספר למנהלים ולצוות הניהול. כיום, בגלל המציאות הזו, רובם עוסקים בהישרדות, ביחסי ציבור כדי למצוא חן בעיני "בעלי המניות" ההורים, במקום להעסיק את עצמם במשימה המרכזית שלהם: עיצוב דמותם ועתידם של ילדינו. מדי בוקר הולכים לבית הספר כמעט 2 מיליון תלמידים. רובם הולכים לאיבוד והסיכוי שלהם לצאת מוכנים לחיים, לחברה, לאתגרים של העתיד, קלוש מאוד. יש לקוות שהתלוש החדש, יביא למערכת כוחות חדשים, מורים בעלי יכולת מנהיגות, שיודעת לחבק את הילדים וגם את ההורים אבל לא לוותר על עקרונות שבסופ של דבר נועדו להפוך את הילדים שלהם לאנשים טובים יותר.
