כדרכנו עסקנו לאחרונה, בין היתר, בשאלה מה תעשה הממשלה בעודפי גביית המיסים, שהצטברו בידה לשנת התקציב השוטפת. בשלבים שונים של הדיון היה מדובר בסכומים של 18 - 20 מיליארד שקלים עד סוף שנת הכספים 2017.
הרעיונות "היצירתיים" הרקיעו שחקים. למן צמצום החוב הלאומי של ישראל, שאיננו קריטי כיום, דרך הצרכן הקבוע של תקציבים עודפים ובכלל - משב"ט, עבור דרך הגדלת "הכספים הפוליטיים הייעודיים", שהם למעשה אתנן לשרידות הדמוקרטיה. דובר גם בהפחתת מיסים (מע"מ, למשל) מענקים למעוטי-יכולת מסוגים שונים, הוזלות אד-הוק וכ"ב. הדיון הראשוני היה שטחי ובשיח הציבורי המתלהב והמתלהם, ברוח השטחיות המאפיינת של הרשתות החברתיות ותוכניות האקטואליה המתגרות ומנסות לאתגר, נשכחה כמעט העובדה, שעודפים אלו אינם מייצגים תופעה קבועה במשק אלא אירוע חריג וחולף.
עודף בהכנסות כאירוע חולף איננו בסיס מתאים להסדרים קבועים לאורך זמן. לכן, כל הרעיונות שעניינם הוא שינוי מציאות קבוע לטווח ארוך אינם רלוונטיים. רעיונות שעיקרם העלאת שכר, אינם רלוונטיים מפני ששכר תמיד עולה ואף פעם איננו יורד, למעט במשבר קיומי. רעיונות של הורדת מיסים, רלוונטיים על תנאי. הם אקטואליים אם בתכנון הממשלתי הייתה מגולמת כוונה לבצעם ממילא והמדינה יודעת מהיכן תגייס בשנים הבאות את החיסרון התקציבי שייצרו הורדות אלה. לעומת זאת, הוצאות ביטחון יודעות תמיד לספוג תוספות הזרמה ואפילו לפזר את ניצולן על פני מספר שנים. גם החזר חובות עושה זאת מצויין. מאחר שהציבור התלהם אך לא גיבש עמדה מובהקת, היה מישהו במערכת השלטונית שחשב שני צעדים קדימה (וזה תפקידו) ודאג למסמס את העודפים הגדולים, להחליפם בסכום "סמלי" ולמקד בו את הדיון הציבורי. המעניין ביותר הוא שמרבית הבעיות האקוטיות שלנו מסתכמות בסכומים של עשרות או מאות מיליוני שקלים לשנה, שלרוב אינם בנמצא. האפקט המצטבר של העדר טיפול יעיל ומתן פתרון, הוא הבעיה האמיתית.
אין זה סוד שקופות הגמל והפנסיה הגדולות שלנו בצרות אקטואריות רציניות. בעוד כ-15 שנה, יהפכו אלה לבעיות יסוד כלכליות-חברתיות, שיעלו למדינה עשרות מיליארדים ובמקרים מסוימים ולתקופות ארוכות מאות מיליארדי שקלים. הקטנת החשיפה כיום ובעתיד הקרוב על-ידי שימוש בעודפי כספים שהצטברו "באקראי" בידי השלטון ועוד יצטברו, מחוץ למסגרת התקציב השוטף, עשויה למזער את הבעיה. לשם כך דרושה חשיבה אסטרטגית לטווח ארוך ובינתיים שום ממשלה בישראל אינה עוסקת בקטנות אלה. דווקא כיום, על-רקע משבר "טבע" שהוא תולדה מובהקת של שגיאות אסטרטגיות, זו פִרצה הקוראת לגנבים קונסטרוקטיביים. אולם, "הגנבים" שלנו קצרי ראות ופרצות מזדמנות אינן מדברות אליהם.
לתקופה קצרה ירד פרופיל הדיון לממדים מינוריים וכאשר חזר ועלה, מוּקד הדיון באופן בו יחולק לציבור "כהחזר הסכום שהצטמצם בינתיים לכדי 800 - 850 מיליון שקלים. לשינוי זה התלוו שלוש תופעות, מוזרות מדאיגות גם יחד: א. לאן נעלמו כ-18 מיליארד שקלים של עודפים ומה עלה בגורלם. ב. כיצד הצליחו המתַפללים הלאומיים להסיט את מוקד הדיון הציבורי מסכום של 18 מיליארד שקלים לדיון "בנלי" בסכום "הקטן" של 800 מיליון ש"ח. הדיון בעדיפויות נעלם מסדר היום על-ידי עצם הצגת שאלה זו על-ידי האוצר כפתורה: הסכום יוקצה למתן הקלות במס על סחורות מייבוא; נקודה.
התקשורת מאידך-גיסא, נותרה מאחור ומלאה בהצעות ועצות לשר האוצר בשאלת השימוש בכספי העודפים כשהיא מתעלמת לפרק זמן נוסף מעובדת הצמצום הדרסטי שחל בו לפתע. שגיאה שיטתית של חלק מהכותבים מכך שהתחילו לחשוב ולהציע כאשר הסכום שעמד על הפרק היה כ-18 מיליארד שקלים, וסיימו את התיזה כאשר שר האוצר מדבר על 800 מיליון בלבד. אולם אי-אפשר וגם אין הגיון כלכלי לנסות ולחולל בעזרת 800 מיליון שקלים, מה שראוי ואפשר לעשות ב-18 מיליארד שקלים. שגיאה שיטתית בדיון היא התעלמות מן ההבדל שבין יתרה מזדמנת ליתרה שיטתית. מאמר טיפוסי בתחום זה הוא למשל מאמרה של
אליס אברמוביץ',
1 שהופכת את ההזדמנות הפיסקלית לדיון ביסודות הכלכלה של שווקים בינלאומיים בקונטקסט הישראלי.
הדיון הפעם איננו על "תורת ריקרדו" עם כל חשיבותה, מפני שבכל מקרה ריאלי, התורות הכלכליות מיושמות רק בחלקן. החלק האחר בתהליך קבה"ח מוקדש לסדרי עדיפויות לא כלכליים, השפעות של קבוצות לחץ ופוליטיקה. על השאלה לאן התגלגל הפרש העודף בהכנסות בין 18 מיליארד ל-800 מיליון שקלים אין לנו תשובה, מפני שהמופקדים על כך: ראש הממשלה, שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת, העדיפו לא לענות עליה בפומבי, באופן מסודר. נראה ש- 800 מיליון הם ההקצבה הפוליטית "שקיבל" שר האוצר, לקידום תדמיתו הציבורית כמטיב עם העם. בחלוקת 800 מיליון שקלים לשכבה רחבה של בעלי הכנסות בינוניות ונמוכות, הוא מקל עליהן מעט באופן זמני אבל אינו פותר אף אחת מבעיות היסוד הציבוריות, המוסריות או הכלכליות-בסיסיות של האוכלוסייה. זו איננה דוגמה נאותה למנהיגות לאומית, אלא זריית חול בעיני הציבור.
כבר כיום קיימות אינדיקציות לכך שבשנת התקציב הבאה ובזו שלאחריה, צפויים עודפי גביה מתהליכים ממושכים של התחשבנויות, שנמצאים בתהליכי השלמה ויסתיימו בשנים אלה. קיים צפי לגידול בהכנסות המדינה בזכות צמיחת המשק ופעילויות עסקיות חדשות שאותן מקדמים ראש הממשלה והממשלה מול מדינות באפריקה, אסיה ואפילו באירופה והעמקת גביה בסקטורים שהיו מופקרים חלקית עד כה. חשיבה ממלכתית רצינית חייבת לבחון מהלכים על-פי תהליכים ולא כאירועים נקודתיים העומדים לעצמם. מן המפורסמות הוא ששכר העבודה בישראל צומח בשנים האחרונות במהירות ומתכנס לעבר מה שקרוי "שכר המינימום" שהוא מדד שרירותי לשכר הנמוך ביותר המותר במשק על-פי חוק או הסכמי עבודה. "שכר המינימום" עצמו צומח גם הוא. הואיל ולא קיים "שכר מקסימום" כחסם עליון לשכר, משמעות המגמות המתפתחות מהמשך התהליכים הבסיסיים בישראל, הוא עליה מתמדת בשכר הממוצע במשק. השכר הממוצע והשכר החציוני מגדירים את יוקר העבודה במשק, ויוקר העבודה הוא גורם מרכזי בעיצוב כושר התחרות בתוך המשק הישראלי ובינו לבין המשק הבינלאומי. כאן נכנס ריקרדו למשחק. ככל שהשכר במשק עולה, היתרון התחרותי שלנו נשחק ביותר ויותר ענפים של ייצור ושירותים. התמודדות עם תהליכים אלה מחייבת שינויים מבניים במשק.
משמעותם של שינויים מבניים במשק היא בין היתר סגירת קווי ייצור ומפעלים בלתי-תחרותיים וייבוא הסחורות והמוצרים משווקים המייצרים אותם יותר בזול. הבחירה היא בין סגירה לסבסוד על חשבון הציבור. הוכח כבר שסבסוד הוא חבית ללא תחתית ויש לברוח ממנו כמפני אש. סבסוד יכול לשמש, ונכון שישמש, כבלם זעזועים זמני בתהליכים של שינויים מבניים ותו לא. חיסול חלקי המשק הלא רווחיים, כאשר אין סיבה לאומית להמשיכם, מחולל לעיתים קרובות בעיות לאומיות קשות. הוא כרוך באובדן מקורות פרנסה שאין להם תחליף, הסבת עובדים שאין להם השכלה או כישורים אחרים הדרושים להצליח בה ובהקמת מפעלים שמסוגלים לשלם שכר הוגן ועם זאת תחרותי לעובדים הישראלים ורכישת שווקים לתוצרתם. תהליכים אלה הנם ארוכי טווח ואינם קלים למימוש. יש לזכור שליד כל תעשיה רצינית מתקיימים עסקים נוספים שמתפרנסים מקבלנות-משנה או שירותים שונים לעסקים המובילים, וגם הם נפגעים.
שינויים מבניים הם מהפכה כלכלית-חברתית כוללת - מקומית, אזורית או ארצית, שלא ניתן לבצעה כלאחר יד. פרשת "טבע" מדגימה היטב את האמור לעיל. מרגע שהוסרה ההגנה המשפטית על הפטנט לתרופת "הקופקסון", נחשפה טבע לתחרות בתנאים שלא יכלה ולא נערכה כראוי לעמוד בהם. מכאן הדרך קצרה יחסית להתמוטטות, פיטורים המוניים, פיצויים לעובדים המפוטרים, הסבת מקצוע לחלקם ופנסיה מוקדמת לאחרים - כולם תהליכים יקרים, ממושכים ועתירי זעזועים חברתיים. המציאות הישראלית הינה כזו, שכמעט לכל משבר תעסוקתי תעשייתי או שירותי, מתלווים משברים חברתיים ופוליטיים שגוררים התערבות ממשלתית. ברוב המקרים כרוכה מעורבות כזו בהזרמת כספים מתקציב המדינה, דהיינו מכיסם של האזרחים, לטיפול במשבר; הדבר נכון גם כאשר המשבר נוגע לחברות פרטיות גרידא.
"טבע" היא מקרה מזדמן בולט שמדגיש את הבעיה והממדים שהיא עלולה ללבוש במפעלים או חברות בינוניים וגדולים במשק הישראלי. גישה ממשלתית נכונה חייבת לקחת בחשבון מצד אחד, את המגמות של זחילת שכר מתמשכת ולעיתים אפילו מואצת ומן הצד האחר, את הצורך למזער נזקים בתהליכים בלתי-נמנעים, בין היתר ע"י: תכנון ארוך טווח, נקיטת צעדי מנע אפקטיביים מוקדם ככל האפשר, בניית היסודות שיספגו את הזעזועים הצפויים תוך מזעור נזקיהם והימנעות מבזבוז משאבים מזדמנים.
השיקולים הללו קשורים לכלל ענפי המשק ועשויים לנגוע בגורלם של ענפים שלמים בו. לאחרונה אנו שומעים קריאות נואשות למדי לעזרה מצד חקלאים רבים. המשק החקלאי, ברובו, מתמודד מול ארבעה רכיבי קושי מרכזיים: מים-זמינות ומחיר; מחירי הייצור החקלאי ותלותם במבנה ענף החקלאות כולו; בעיות הפצת הסחורות לשווקים, שעיקרה פערי תיווך והתנכלויות לחקלאים על-רקע לאומני ומסחרי גם יחד. זהו משק מאוים באופן ברור ומלא. אין ספק שכל העובדות הללו ידועות לגורמים הממשלתיים המעורבים. למרות זאת, לא קורה בשטח שום דבר מהותי. דומה שכל הגורמים צופים במחזה בסקרנות מוגבלת, ועוסקים בהימורים לגבי מועד נפילת הענף או האופן בו תתרחש. זו מציאות בלתי-נסבלת! לכל ענף מענפי המשק ערכים כלכליים ישירים וערכים בעלי חשיבות לאומית, מעבר לחשיבותו המשקית גרידא. ענף החקלאות אינו יוצא מכלל זה וחשיבותו הלאומית, חברתית, סמלית, אסטרטגית וערכית אינם עניין שניתן לפטור במנוד ראש או הנף יד. תהליכי דעיכה אינם משתקמים לרוב מאליהם. הרצף המונוטוני (מתקדם בהתמדה באותה מגמה לאורך זמן) המחולל את הדעיכה, חייב להיקטע, בכדי שיוכל להתבצע שנוי כיוון. המשך המצב הקיים מוביל להתמוטטות החקלאות הישראלית ולמשבר חברתי-כלכלי ופוליטי מרחיק לכת. אם ב"טבע" ניתן היה לטעון שמדובר בחברה פרטית ובזכותה לעשות ככל העלה על רוחה - טענה שאיננה מקובלת עלי - בענף החקלאות זו כבר בעיה ממלכתית.
השימוש במכסים, מיסים, עודפי הכנסות או עסקות רווחיות מזדמנות, חייבים כולם להיות חלק מהמאמץ הלאומי הכולל
לספיגת ה"מכות" הבלתי-נמנעות ולצמצום נזקיהן. המדיניות שנקט כחלון איננה רעה מפני שחילק כספים לציבור בכדי לחולל הנאות קצרות טווח ותועלת. היא רעה מפני שלצידה איננו רואים את החלק האחר והחשוב הרבה יותר -
חזון ואחריות לאומית-ציבורית. אני מזכיר כאן את כחלון בראש וראשונה מפני שהוא שר האוצר, שהידע, הכלים, והאמצעים העיקריים לניהול מדיניות כלכלית לאומית כוללת אחראית ורצינית, נמצאים בידיו ובשליטתו. אבל הוא איננו שחקן יחיד ואחריות רבה רובצת על כלל השרים הכלכליים ועל ראש הממשלה בראשם.
התנהלות כחלון ושותפיו למחזה האבסורד של חלוקת טובות הנאה לציבור מכספי הציבור כפתרון המיטבי לניצול כספים אלה, מעוררת
מחשבות נוגות לגבי דרכה וטיב שיקוליה של ההנהגה הלאומית. איננו ברומא העתיקה; "לחם ושעשועים" להמונים אינם מה שהמדינה זקוקה לו כיום ובעתיד הנראה לעין. כל אזרח שמעט שכל בקודקודו, מבין, שתרגיל חלוקת 4.4% מעודפי הגביה שצברה הממשלה ב-2018 לציבור כ"לחם לשעשועים", אינו אלא עבודה בעיניים. אם הדבר לא הובן ברגע הראשון הוא יובן בשני או בשלישי ושכר שירות הדימוי המשופר הרגעי ייצא בהפסדו של המספסר בו.
