היה זה לפני שנים רבות. כך מתחיל כל סיפור טוב. בלוס אנג׳לס, לאחר התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר, 2001, התקבצה קבוצה של אנשים מקומיים והחלה לפעול. שתי נשים יהודיות - אחת בת ניצולי שואה, ישראלי אחד - צנחן לשעבר, ועוד קומץ יהודים אמריקנים.
מאז עברו 16 שנים, והארגון בשנה החולפת ערך תוכניות בהן השתתפו כמאה אלף סטודנטים באוניברסיטאות ושישים אלף תלמידים בתיכונים ברחבי ארה״ב, עשרים אלף צעירים השתתפו בתוכניות של הארגון במשרדו בירושלים ומיליוני צופים צפו בסרטונים שהארגון מפיק.
אך אין ברצוני לספר, להלל, לפאר ולשבח את פעילות הארגון, כי אם לחזור כמה שנים אחורנית, עת היה צריך לארגן הפגנות, או להביא אנשים להפגנות נגד (רק נגד, שכן בעד לא יזמנו), וכאן בלוס אנג׳לס לא הייתה כתובת אליה ניתן היה לפנות.
היו הנוצרים, וכל עת צרה וצוקה, הקונסוליה הייתה פונה לארגון הנקסוס בבקשה לארגן את ראשי הקהילה לתדרוך ע״י הקונכ״ל או להביא את הנוצרים להפגין למעננו. עד היום אנחנו פונים לנוצרים (לדוגמה לבוא לשמוח אתנו בפסטיבל בפרק לכבוד יום העצמאות).
אך לפני שפונים לנוצרים, זוהי מחויבות הקהילה הישראלית והיהודית לפעול - בראש ובראשונה למען עצמנו.
ההפגנות נגדנו הלכו והתעצמו, הן בתכיפותן והן במספר המשתתפים שמנה כמה מאות אנשים (ובקרבם כמובן יהודים וישראלים יפי נפש) ואף הכפיל את עצמו עם הזמן. כמעט ללא יוצא מן הכלל ידענו על ההפגנות מראש, וכשלושים מאתנו היו מגיעים באופן קבוע. 30 לעומת 300, 400 או 500. לא גבורה הייתה זו, כי אם אוזלת יד וחוסר אכפתיות.
מולנו, ליד הכניסה לבנין בו שכנו משרדי הקונסוליה הישראלית, היו מגיעים עוד לפני השעה היעודה מאות אנשים. היו להם סדרנים. היו דוברים וצלמים. כל אחד ידע את מקומו ואת תפקידו. סדר מופתי, שלטים וכרזות גינוי מבית היוצר המאד יצירתי של אויבינו.
אנחנו - כמו קבוצת ילדים בלתי מאורגנת, מאלתרת, פוחזת - היינו מגיעים לאחר תחילת ההפגנה, זרזוף כאן, זרם חלש שם. ארגון Stand With Us היה מביא דגלי ישראל וכרזות, אך כל ההופעה הייתה פרטיזנית ומאד לא מרשימה.
יתרה מכך, מדי פעם היו מגיעים חברה צעירים, והם בהשתלהבות הרוח היו חוצים את הכביש, ללא שמץ פחד או מחשבה תחילה על התוצאות האפשריות, כשהם שואטים ישירות במפגינים האנטי-ישראלים בכדי להתגרות, להתנגח ולהשתלח בהם.
טוב שהייתה שם משטרה בכוחות מתוגברים, שהייתה מסתערת מיד לעבר אותם פרחחים להחזירם ״לחוף מבטחים״ לטובתם הם כמובן.
המשטרה ושאר כוחות הביטחון היו שולחים ״מתעדים״ בכדי לצלם אותנו. כאילו אנחנו הפושעים, בלתי שפויים, מחרחרי ריב ומדון. לצופה מהצד היה מובן שבנו כמובן האשם. אצלנו ניתן היה לשמוע שירה, לראות את דגלי ארה״ב מונפים בגאווה, בעוד שמעבר זרם הדם (צבע אדום), אנשים השתטחו על הארץ בעודם משימים עצמם מתים, צעקות השנאה (היהודים לים, היהודים לתנורים וכיו״ב) שילהבו את היצרים ודגלים נרמסו בתאווה רבה. מצד אחד של השדרה אנשים אוהבי חיים, מצדה האחר כת של שנאה ומוות.
לפני למעלה מעשור, הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי, שבנינה שכן ממול לבנין הקונסוליה, עוד נטלה חלק פעיל. פעם או פעמיים הפדרציה אפילו ארגנה את סגירת השדרה (ציר תנועה מרכזי, כך שאין זה דבר של מה בכך) והקמת במה מרכזית לאירוע רב משתתפים, אך קיץ 2006 היה הפעם האחרונה שדבר כזה קרה. היהודים זנחו את ישראל, שכן - כנראה - ישראל אשמה בכל.
יוצא לפיכך שלמעט קומץ יהודים אמריקנים, הנטל נופל על כתפי הנוצרים והישראלים. אלו הראשונים תומכים בנו בחפץ לב (וסיבותיהם שמורות עמם), ואנחנו לא בדיוק מעוניינים, כל אחד עסוק בשלו.
מהלך השנים, ארגון Stand With Us נעשה הכתובת לכל הפגנה או הפגנת נגד. לארגון יש את האמצעים, כולל כוח אדם, כסף, אביזרים, רשימת תפוצה ענקית וקשרים ענפים (אם צריכים לקבל אישורים או להביא פוליטיקאים ותקשורת). במשרדי הארגון עובדים עשרות אנשים, ולארגון הרבה מאוד חברות נותנות שרותים, וקל מאוד לשנע אותם. הארגון פשוט צריך לרצות (או להחליט שראוי) לפעול - ושם זו החלטה של העומדת בראש הארגון, ממש כמו בצבא.
אני זוכר את אחת ההפגנות הראשונות פרי יוזמת הארגון הישראלי (שמאז שינה את שמו). הרעיון היה לארגן הפגנת תמיכה, וכדרך פעולת הארגון, היה זה ״הפנינג״ חסר משמעות לחלוטין. הגיעו אנשים, חילקו חולצות ודפים צבעוניים (צילומים שחור-לבן אינם טובים מספיק, כדאי לבזבז כסף ללא צורך למעט ההפגנתיות ש״אנחנו יכולים כי יש לנו כל כך הרבה כסף בבנק״), אך אפילו לא מלעיז אחד. אויבינו הדירו רגליהם.
יום קודם ויום למחרת נערכו ההפגנות נגדנו, ושם - אבוי - לא היינו מיוצגים. באחת מההפגנות עצרה מכונית ובה נער מבית הספר התיכון של בורלי הילס וגבר המצלם לאתר ״ג׳ו-טיוב״ (טיוב-יהודי), ואותו נער, לבדו עם דגל ישראל אתו, עשה את שההפגנה יום קודם לכן לא השיגה.
סקוט ג'ייקוב העלה לאינטרנט את הקטע שצילם עת הנער דניאל פרג חצה את הכביש לעבר האספסוף שרצה לבצע בו לינץ׳. סקוט ראיין את דניאל, ודניאל ענה בכובד ראש, ללא חשש, בצורה שאינה אופינית לנער בן גילו.
הקהילה כולה רחשה, שכן הנה קם דוד יפה תואר ובעל מידות להלחם בגולית הענק, המאורגן, מצויד, מרושת ומתוקצב. כולם ניסו למצוא - מי הנער, איפה הוא גר, מי הוריו, האם ניתן לראיין אותו, להזמין את משפחתו, לחלוק לו ולהם כבוד.
דניאל פרג הפך ל״סלבריטי״ ואחרי כמה שעות של מאמץ כללי גילינו בדיוק מי הוא, איפה הוא לומד ואיפה הוא גר. ארגון Stand With Us הזמינו כאורח כבוד לאירוע מיוחד בו כמה מהתורמים שלהם העניקו לו צ׳קים. כשהוא היה עובר ברחוב או נכנס לחנות (הכל בשכונה היהודית), אנשים היו מפנים מבטם, ניגשים לטפוח לו על השכם, ללחוץ את ידו ולברך אותו.
דניאל פרג העלה את מוראל הקהילה והעם, וכשהוא עלה ארצה כמה חודשים לאחר מכן, תהילת הכבוד עדיין זהרה כשובל מואר. הרב הראשי לישראל, חברי כנסת, שרים - כולם רצו ביקרו, הזמינו אותו, הצטלמו אתו והודו לו על אומץ לבו ועל שיצא להגן על כבודה של מדינת ישראל.
ראו איך נער אחד עם אמונה שבלב יכול להשפיע בעוד ארגון משופע באמצעים אך ללא מעוף או ראיה כוללת אינו מסוגל. האחד לא מתכוון וזוכה בתהילה, השני רודף אחר תהילה אך זו כמו קנקן ריק המתגלגל ברחוב - עושה רעש רב אך ריקה מתוכן.
בינתיים עברו השנים, דניאל הפך לישראלי לכל דבר, סיים שרות צבאי ולומד עכשיו לתואר הראשון באוניברסיטה העברית.
הארגון שינה את שמו, זכה לתזרים מזומנים כה מרשים שהדבר הלהיב את דמיון הכלל, ובידיו אמצעים לא מבוטלים, המשתווים אם לא עוברים את אלו של Stand With Us. לא רק זאת, אלא שהארגון הוא ישראלי, ותפקידו לפיכך הוא לצאת ולהגן על מדינת ישראל, עוד לפני שיהודים ונוצרים עושים זאת.
מסתבר שמצבנו כה זוהר, שהפגנות ילכו ויתעצמו, ואנחנו צריכים להיות מאורגנים ומוכנים לשעת קריאה. הכל צריך לתקתק בקצב, כשכל אחד יודע את תפקידו ומקומו בשרשרת. של מי האחריות? הקונסוליה המייצגת את מדינת ישראל והאחראית לשלום הקהילה היהודית? ארגון הישראלים המפאר את שם עצמו? בין ארוחות הבוקר השבועיות לארועים השונים, מן הראוי לתת את הדעת גם על כך.
