טיול באילת זה הרבה דברים. זה ים ושמיים. יש ספורט מים, כמו בננה שזה לקשור אותך לסירה כשאתה יושב על בננה ולמשוך אותך במהירות עד שתיפול למים. יש מצנחי רחיפה ויש צלילות. אני אישית, בתור אחד שיודע לשחות רק לכיוון אחד - למטה - לא נכנס למים עמוקים. אפילו לא למים רדודים. כל משבריך וגליך עליי עברו. חוץ מזה יש בחוף מספיק אטרקציות.
יש טיול גמלים לאלו שלא מרגישים מספיק את החוליות שלהם בגב, ויש טיול ג'יפים לאלו שרוצים לנשום קצת חול ולהרגיש לוחמים ליום אחד. המלונות באילת מציעים לנו בריכות מסוגים שונים, ובאמת, תחושה של חוף ים מסרט הוליוודי, כאן בארץ ובמרחק שעת טיסה בלבד. אבל לא משנה מי מגיע. משפחות, טיולי עובדים, תלמידים או סתם מי שעובר בסביבה, איש לא מוותר על הדבר האמתי שחייבים לעשות באילת. לקנות. העובדה שאילת היא עיר שפטורה ממע"מ, כלומר כמעט עשרים אחוז פחות על כל מוצר, נותנת לכולם את ההרגשה הכי טובה שאפשר לתת לישראלי בחייו - לדפוק את המערכת. או יותר טוב - את המדינה. לכן קניון מול הים הוא הקניון הרווחי ביותר כמדומני, וגם הקניונים האחרים בעיר לא לבד.
זה לא משנה מה תמכור באילת - נעליים, גרביים, מכונת גילוח, טלפון נייד או סתם מארזי בקלוות מצופים בפיסטוק. אם הרכב לא מלא עד אפס מקום בשקיות גדולות, אז זה אומר שההפסד הוא כולו שלך. ועל הכל כמו תמיד הנשים מנצחות. האשראי עובר כל כך הרבה פעמים, עד שאפילו האשראי מבקש לראות תעודה מזהה. ועבדכם הנאמן, כמו שאר עם ישראל, לא יוצא בלי כך וכך שקיות, ומבלי לחזור עם עוד מוצר שחייב בבית.
הפעם הלכתי על משהו שאמור היה לשמח את כולם. מדובר במכשיר שמיועד לאפיית לחם. לכאורה, ההבטחה הייתה מאוד פשוטה. משהו שדומה למכונת כביסה. במכונות הכביסה החדישות שמים כביסה בלילה ובבוקר היא כבר מוכנה. וכך גם כאן. זורקים את כל המצרכים לתוך המכשיר בלילה, ובבוקר אתה מתעורר עם ניחוח ארומה של לחם טרי המתפשט לאיטו בכל הבית, ומרים אותך מהמיטה בריחוף קל אל המטבח. קניתי, סחבתי הבאתי, והמכשיר הוצב אחר כבוד על השיש.
עברו כמה ימים והוא נשאר כמות שהוא ללא פעולה. בקריאה של חוברת ההוראות, מסתבר שזה לא כזה פשוט. יש מתכון לכל סוג לחם, ויש הפעלה שונה לכל מאפה ובקיצור צריך יום חופש אחד לפחות כדי להבין איך מתחילים לעבוד עם זה. ומאחר שימי חופש הם מצרך נדיר במחוזותינו, המכשיר נשאר כך בעומדו על השיש כמה ימים שלמים. מתישהו הוא
יגיע אל הארון שמתחת לשיש, ויכיר עוד כמה חברים חדשים ישנים. הוא יכיר עוד מכשירי חשמל שחשבתי שכדאי שיהיו ועכשיו אני מחפש מישהו שאני לא אוהב, כדי לתת לו אותם במתנה.
מכונת האספרסו למשל שנקנתה לקראת השנה החדשה לפני שנתיים והשתמשתי בה אולי פעמיים. כלומר עד הרגע שהבנתי שלקנות מכונה זה החלק הפשוט, אבל לחפש לה קפסולות זה כבר עניין של הסכם עם המעביד. חלב מוקצף זה גם זמן לשטוף את מכשיר ההקצפה, ולחפש בביוב את החלק המקציף ששוב נפל תוך כדי עבודה. מכשיר האספרסו עבר באיזה שלב למקום העבודה שלי. זה בערך מה שאני עושה כשאני רוצה להיפטר ממשהו - מעודפי אוכל ועד אקזמה ברגל. מביא לעבודה משאיר על השיש ואחרי חמש דקות לא מוצא יותר כלום. מסתבר שאנשים מגיעים רעבים לעבודה. מבחינתם סוליה של נעל עם קצת מלח היא תבשיל שיכול להגיע אפילו לאהרוני.
לא עבר הרבה זמן, וגם שמה הבינו שעדיף חמישה שקלים ביד, מאשר כוס אספרסו שהקפסולה היא על חשבונך. אני עדיין מתלבט אם להביא את המכשיר חזרה הביתה. כי בשביל זה אני צריך לפנות את מכשיר הצ'יפסר ללא שמן שיש לי. אני מאוד אוהב צ'יפס. וצ'יפס משמעותו המון מלח והמון שמן. אז מלח אפשר להפחית, אבל איך מפחיתים שמן? בשביל זה המציאו את הצ'יפסר שמבטיח לי סוף כל סוף גם טעם וגם בריאות. וזהו שלא. אין לצ'יפס הזה אין לא טעם ולא ריח. יסלחו לי הממציאים של המכשיר, שבטח גם המציאו את המכשיר האחר שקניתי - מכונת פופקורן בלי שמן ובלי מלח. ניסיתי ויצא לי פופקורן שלא ראוי למאכל אדם. אפילו לא למאכל בהמה. מדובר במשהו שיכול לשמש מצע של אקווריום. מספיק קשה, אבל עם אפשרות לצמיגות במקומות הנכונים.
את מכשיר קוצץ הירקות העליים קניתי כמתנה למרתי שתחיה. חשבתי שזה יהיה נחמד להניח את הכוסברה או הפטרוזיליה (העולם מסתבר מתחלק לאלו שאוהבים את האחד ולא סובלים את השני) לסובב ולקבל קצוץ. בפועל, קיבלנו ריבת כוסברה, שיכולה במקרים מסוימים להיות גם שייק בריאות. חוץ מזה, הניקיון היה כל כך מסובך והלכלוך סתם את הביוב אצלי במטבח, כך שהפתרון הפשוט של לקצוץ את הירק בסכין מטבח פשוטה, היה נראה לי כמו המצאת המאה. גם מסחטת הפירות התבררה כאנדרטה יעילה.
לאחר זמן רב, ניסיתי להכין לחם במכשיר החדש. יצא לי משהו שיכול בהחלט לשמש ככלי נשק בהפגנות. כבר הגיעה אליי הזמנה מהרש"פ של כמה כיכרות כאלו. כיכר תחריר יהיה שמה. מצד שני לחם לא זורקים. נראה. הכסף יענה את הקול.
