נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ממלא את תפקידו כאזרח מספר אחת באופן שיוצק תוכן ממשי לתפקיד, אשר נתפס ומזוהה כתפקיד ייצוגי וטקסי בלבד. ריבלין חי בתוך עמו, אף שהוא מתגורר במגדל השן של משכן הנשיא. הוא נפגש עם הציבור, חש את פעימות הדופק שלו, ער למצוקותיו, קשוב לצרותיו. הוא לא מורם עם ולא מנותק ממנו. הוא חלק בלתי נפרד מהציבור ומחובר עליו בעבותות ובנימים של דאגה וחמלה.
זכותו ואולי אף חובתו להביע את דעתו. הוא אינו יכול להיוותר אדיש נוכח הריסוק המתמשך והולך של מוסדות הדמוקרטיה. הוא לא יכול לשאת בשתיקה את חולשתה ואת רפיסותה של האופוזיציה, ואת ייחוד הבמה הציבורית ואת הזירה התקשורתית למופעי האימים של המבקשים להלך אימים על שלטון החוק, על מוסדותיו ועל נציגיו.
דברים שמשמיע באחרונה הנשיא ראויים להישמע. הם צריכים להישמע. אין עליו מוראה של מלכות אבל בדבריו ניכרת חרדת הקודש שלו כלפיה ויראת הכבוד שהוא רוחש לה.
הנשיא לא סר למרותו של איש. הוא אדם חופשי, אשר לא חלה עליו חובת הציות לשום פוליטיקאי. הוא רשאי להביע את דעתו על אודות הנעשה במדינה. דבריו הנכוחים מעידים על הדאגה הרבה שלו מהנעשה בה. העצמאות שלו היא לזרא בעיני ראש הממשלה, אשר לא חתול שחור אחד עבר בינהם אלא להקה גדולה, ולא נהר אחד של דם רע שוצף וגועש בינהם אלא אוקיאנוסים. אלא שתהיה זו טעות לייחס את אמירותיו של הנשיא לרצון להתריס ולקנטר את ראש הממשלה. הנשיא מתבטא בחופשיות, תוך גילוי אומץ לב אזרחי ראוי להוקרה ולשבח, משום שהוא חש וחושב שדבריו צריכים וראויים להישמע בעת הזאת.
כשהוא מעודד את
חופש הביטוי וקורא לציבור לצאת לכיכרות, כדי להפגין נגד השחיתות הוא לא חותר תחת יסודות המשטר הדמוקרטי אלא מחזק אותו. הוא לא מערער עליו ולא מקעקע את יסודותיו אלא מחזק ומעצים אותם.
אשרי המדינה שזה וכזה הוא נשיאה. כאשר התגברו, בשעתו, חששו של ראש הממשלה בניימין נתניהו וחרדתו מהיתכנות בחירתו של רובי ריבלין לנשיא המדינה הוא שקל להצטרף לקריאה לביטולו של מוסד הנשיאות. עד כדי כך היו (ועם הזמן הלכו והחריפו) הסלידה והתיעוב שלו את יריבו. אין ספק כי אילו היה יכול, היה מבטלו עוד היום.
אילו היה לי כובע הייתי מסיר אותו בפני הנשיא.
