יש לנו אמפטיה וגעגועים לדור הקודם, שבאמת אהב לעשות את מה שהוא מקום עבודתו ופרנסתו. מי מאתנו לא מתגעגע לפלאפל הירוק בבאר שבע, לפלאפל הרצל, לדוכן הספינג' בעיר העתיקה בבאר שבע ולפריקסה שהכין סבא לפני חמישים שנה. ואת העסקים הללו מפעילים היום הבנים, ולעיתים הנכדים של המייסד, וכולנו מקווים שהם ימשיכו את מה שהתחיל הדור הקודם. במציאות - לילדים, ובטח לנכדים בוער לעשות כסף מהיר וקל.
אחרי ילדות בצל ריח שמן שרוף וקצת אחרי שירות צבאי של חמש תשע ויומיות (בקיצור, מידי פעם במדים) שסידרה לנו אימא/סבתא של החיילים באגודה למען החייל, לקוחה קבועה שלנו, בצירוף קומקום חשמלי למפקד. מצטרפים לעסק הקטן בדוכן שבשוק המקומי. עם תמונה גדולה של סבא תלויה על הקיר מאחור, ותמונות של ניסים גרמה. פותחים בחמש בבוקר וסוגרים בלילה. מכירים את כל הלקוחות, יודעים מי אוהב חמוצים ומי מעדיף בלי חריף.
רק שלא ממשיכים עם זה, ומיד מנסים לעשות עוד כמה דברים בתחום הנדל"ן ובעסקים אחרים.
שנה או שנתיים אחרי, וכבר לא רואים את הדור השני פותח את העסק ולא רואים אותו עומד מעל סיר הבשר. מידי פעם הם מבליחים עם טלפון נייד באוזן, יורים הוראות, ובעיקר מחכים להזדמנות טובה מתי יוכלו למכור ברווח ולפתוח עוד עסק. אני צופה לעיתים בתוכנית של גידי ואהרוני, שחוץ מלהוציא את העיניים לאלו מאתנו שבקושי מגיעים לירוחם, מלמדים אותנו משהו במונח מקצועי. אני תמיד מוקסם מחדש לראות אנשים שבאמת אוהבים את העבודה שלהם. שלשרת אנשים ולתת שירות ואכל טעים, זה דרך חיים שלהם ולא עוד משהו מהצד.
זה הסיפור בכללותו, למעט מקרים בודדים, כמו אותו מקרה של ביקור שלי בעיר העתיקה בירושלים לפני מספר שנים. הגענו אני מרתי ובנותיי לטיול, ועצרנו לאכול במסעדה של אוכל ישראלי ירושלמי, כלומר עוד דוכן שווארמה. רציתי לפרגן לאדם מבוגר שעדיין מגיע מדי יום לעסק שלו ומפעיל את המקום, מתוך רצון אמתי לעבוד ולשרוד מול שלל חנויות ההמבורגר והבשרים שנמצאות בכל פינה. הבשר היה קשה ולא אכיל, ואפילו בקבוקי החומץ והשמן שהיו על השולחן העלו עובש. כל זה לא הפריע לי, כמו אותה תגובה של בעל המקום שלא הבין בכלל על מה אני מדבר ולמה אנו לא יכולים לאכול את האוכל שלו. ואולי הוא היה בעצם הנכד של המייסד... לא מזמן ביקרתי במקום וראיתי שהמסעדה הייתה סגורה. וטוב שכך.
פיצויים נדיבים עוד לא סיימנו את הסיפור עם חברת חיפה כימיקלים והנה הדרום מאוים שוב בפיטורי עובדים
נרחבים של חברת טבע על מפעליה בארץ. מצפון לדרום. בקריית שמונה, בכפר סבא, ונקווה שלא ברמת חובב. מה גם שהעובדים בישראל הם כבר לא הרוב של החברה הכל כך מזוהה כישראלית, אלא רק עשירית מכלל העובדים בעולם. אלי הורוביץ מנכ"ל החברה היה דמות הישראלי החלומי. אדם שורשי שביסס חברה משגשגת במו ידיו, והפך אותה מכלום - לשם של דבר בעולם.
יש משחק שנקרא מ-שלוש יוצא אחד, ויש מציאות של מ-שניים הולך אחד. אנשים עובדים באותו מקום עבודה מעל לעשר שנים, בנו בית ויצאו יחד מדי שנה לטיול משפחות, כמו שרק חברה כמו טבע יודעת לעשות. ועכשיו צריך להחליט מי מבניהם הולך הביתה. מתחיל לחפש עבודה בגיל ארבעים, עם שלושה ילדים ודבר קטן ולא חשוב שנקרא משכנתא. מה שבעיניי מחפיר בסיפור של טבע היא לא העובדה שהיא זכתה בהטבות מפליגות מטעם המדינה, ולא העובדה שטבע כבר לא ממש חברה של משפחה ומשפחתיות.
מכעיס אותי היא החוצפה של המנהלים הבכירים. אלו שלקחו מיליוני דולרים על ניהול כושל. שהסתובבו במכוניות פאר, טסו במחלקות ראשונות ברחבי העולם והשתתפו בקוקטיילים יחד עם שרים וחברי כנסת. אחרי שהם החריבו את החברה כמו שצריך ואחרי שהם שולחים הביתה אלפי עובדים הם גם לוקחים לעצמם פיצויים נדיבים, מצנחי זהב וקריירה שנייה במפעלים מתחרים. בדרך, הם מפסידים את הכסף של כולנו, שהושקע במניות שלהם. את כספי הפנסיה ואת קרנות ההשתלמות הם הפסידו לנו, בשביל שיוכלו לקבל תפקידי מפתח בחברות הביטוח. אותו מנהל שהשקיע את הכסף שלנו והפסיד אותו, הופך להיות זה שצריך גם לפצות אותו על זה שהוא הרס לנו את העתיד. על החוצפה הזו מישהו צריך לשלם. כי עד עכשיו הם אף פעם לא שילמו.
אי-אפשר שוב ושוב להיתקל במנהלים שלמדו באוניברסיטה משהו על שיווק ומימון. סיימו סמינרים במסלולים מקוצרים עם העדפות בקבלה ובסיום, וקיבלו מימון ללימודי לתואר שני על חשבון המפעל שהם הרסו במו ידיהם יקודמו, ועובדי הייצור יפוטרו. מה שחשוב זה שלפחות לכמה דוקטורים באקדמיה, תהיה עבודה טובה לשנים הקרובות. הם כבר מעדכנים מצגות שלא עדכנו כמה שנים, ובה הם יספרו לנו איפה טבע נכשלה ומה היא הייתה צריכה לדעת ולא ידעה. חוכמת ה-בדיעבד היא החוכמה שתמיד אפיינה את הישראלים.
