יוֹמוֹ שֶׁל הָאָדָם בְּהַגִּיעַ יוֹמוֹ שֶל הָאָדָם הוּא נפְעַם מַבִּיעַ אֶל יַקִּירָיו אַהֲבָה וּדְאָגָה גָּם אַךְ מַזְכִּיר לָהֵם אֲשֶׁר עוֹלְלוּ בְעִתָּם זֶה בְּלֶכְתוֹ לְעוֹלָם בַדֶּרֶךְ אֶל הַנֶּעֱלָם זֶהוּ מִנְהָגוּ שֶל עוֹלָם יַעֲקֹב הָיָה אִישׁ תָּם יוֹשֵב אֹהָלִים מַעֲלָלֵי בָּנָיו יָדַע וְעִמָּם לֹא הִשְׁלִים וּבְהַגִּיעַ שַׁעֲתוֹ בֵּרְכָם וְגָם הוֹכִיחַם הִזְכִיר לִרְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֶוִי חֶטְאָם שֶׁלֹּא יֵחַד כְּבוֹדוֹ עִמָּם זֹאת הִתְעַלּוּת הַנֶפֶשׁ עַל עֵרֶשׂ דְּוַי בִּשְׁעַת עֶצֶב וְצַעַר וּכְאֶב רַב לְמָדַי וְזֹאת אֱמֶת שֶׁנֶּאֱמֶרֶת בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ זֹאת אֱמֶת לַאֲמִתָּה אֱמֶת רַבַת עֶרֶךְ בְפָנֵיהָ תִּכְרַע כֹּל בֶּרֶךְ הישיבה בנכר ארעית כבשבי תחשב זֶה אשר קרה וסופר בפרשת ויגש על
ירידת יעקב ופמליתו מארץ כנען אל מצרים ואז מנו שבעים נפש, הם לא להתישב שם באו אלא מכורח המציאות. למרות שנאמר:
וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בה ויפרו וירבו מאד (ויגש מז/כז). הישיבה הארעית נקראת בין השיטין מהדברים שנאמרו בפרשת ויגש:
לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כעבד הרעב בארץ כנען (ויגש מז/ד). לגור משמעה
מגורים כ"
גרים" ואפילו כ"
זרים",
למשל אם אדם שוכר מקום לגור בו יודע הוא ראשית ישיבתו בו ויודע גם מועד עזיבתו אותו, הישיבה במושכר מוגבלת בזמן. גם בנושא בו עסקינן, הישיבה במצרים הייתה מוגבלת בזמן, עד
אשר יתם הרעב בארץ כנען לשם ישובו צאצאי יעקב ממצרים. לכן מובן מדוע בקשו צאצאי יעקב
מפרעה לישב לא ישיבת קבע במצרים, אלא ישיבה לא בריכוזי המצרים בקשו לשבת בחבל ארץ נפרד בארץ
גֹּשֶן מקום וזה איננו יכול להתפרש אלא ישיבה
ארעית שם. מכאן מוצאים טעם בציון שנות ישיבת יעקב וצאצאיו במצרים שהסתכמו ב
שבע עשרה שנה, מתוך שנות חייו שהסתכמו יחד ב
מאה וארבעים ושבע שנים. נזכיר לעצמנו עוד שירידת ישראל למצרים הייתה ביוזמת יוסף כאשר היה אז שליט במצרים ועל פיו ישק דבר. מנין השנים שיעקב ישב במצרים מובא בפרשה לאמור: כי השנים האלה הם כשנות שבי בארץ זרה יעקב בניו וצאצאיו מעולם לא התכונו לשבת ישיבת קבע שם, למרות שנאמר "
וישב ישראל ... וַיֵּאָחֲזוּ בה, כי הרי יעקב קורא לבנו יוסף ומשביע אותו לקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה בארץ כנען.
יעקב אבינו לעומת דוד המלך בפרשה זו אנוו משוים את דוד המלך ליעקב אבינו כי יש דמיון רב בין השנים בכתובים אצל דוד נאמר:
ויקרבו ימי דוד למות (בהפטרה במלכיםא' ב/א) וביעקב נאמר:
ויקרבו ימי ישראל למות (מז/כט) ושני אישים אלה בסוף ימיהם אמרו צואתם לסובבים אותם, שעל-פי ההלכה המשפטית אמירות אדם על ערש דוי הן בדרך כלל אמירות
אמת. כי ההולך למות איננו חושש מאמירת אמת ביחוד אם הדבר שבו מדובר לא היה בלשון עדינה
כדבעי. בעוד על יעקב נאמר:
כי הוא התהלך עם האלוהים כאביו יצחק וכאביו זקנו אברהם. מעמדו של דוד תואר:
כמשיח השם אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל. לא נזכרו לגביו "הקלקולים" שלו, כגון מעשה אוריה החתי ומות בעלה של בת שבע, בהשלחו למות בקרב ודוד נשא את אלמנתו לאשה ואמנם דוד ננזף על-ידי נתן הנביא במשל כִּבְשַת הָרַשׁ. בעוד יעקב מדבר עם ילדיו על
ברית אבותיו אברהם ויצחק, דוד מעביר
המלכות לבנו שלמה, לקים הבטחתו לבת שבע ושלל אותה מבנו
בכורו כנהוג במלכות. יעקב שַׂם את
יהודה הבן הרביעי לְהַנְהִיג את העם בְּפָסְחוֹ על
ראובן שמעון ולוי. בעוד יעקב מסתפק בתוכחת ראובן שעלה יצועי אביו, ואת שמעון ולוי שהרגו עיר בחמתם,
דוד משביע את בנו לנקום נקמתו מיואב בן צרויה מפקד צבאו למרות נאמנותו לדוד על כי הרג את
אבנר בן נר ולהרוג גם את
עמשה בן-יֶתֶר, שהלך עם אבשלום אשר מרד באביו דוד דוד צוה עוד להרוג את שמעי בן גרא שתקף שירת דוד באבנים ובקללות במרד אבשלום. מכל האמור, התורה לא
מחפה על חַטָּאִים וּפוֹשְעִים אף אם אלה היו מנהיגים דגולים, כי הצדק והמשפט הם מעל לכל אדם, יהיה מעמדו אשר יהיה. לא רק מוקיעים את המנהיג שחטא או פשע אלא מוקיעים גם אלה שנתנו יד להמשך שחיתותו, שלטונו ועריצותו ורוע מעשיו.
הגיל איננו ערובה לחכמה ודעת כפי שכבר נאמר קודם לכן, המנהיגות נמסרה לצעיר שהועדף על הבגיר זאת למרות לשון הפתגם העממי האומר: "
בוגר ממך ביום, חכם ממך בשנה". ראינו כי לא כך מסופר בתורה. מכאן עולה ש
הגיל איננו עֲרֻבָּה לחָכְמָה, אומנם צריך
לכבד את הישיש אף אם איננו
מלא חכמה, אין לחיב ציות לו אם הוא בור ועם הארץ אין ציטנות עִוֶּרֶת בגלל הגיל. העדפת החכם והמיומן על פני המבוגר שהוא פחות חכם מהוה תופעה לאורך דברי התורה. וכאן בפרשת ויחי, כפי שנאמר,
יעקב ממנה את יהודה צעיר מאחיו להנהיג את העם ו
דוד מצוה ממנה את שלמה הצעיר למלוך על העם במקום בנו
בכורו אדניהו. וכך הוא הדבר עוד מימי בראשית.
אברהם מעדיף את יצחק על פני ישמעאל לעשות רצון שרה אשתו,
יצחק מעדיף את יעקב על פני עשו, ובכך רצה את רבקה.
יעקב מעדיף את יוסף על פני ראובן ואחיו
מאהבתו לרחל ובברכה שברך יעקב את בני יוסף,
יעקב מעדיף את אפרים הצעיר על פני מנשה ובהמשך
אלוהים בוחר במשה הצעיר כנביא ומנהיג על פני אחיו הבכור אהרן וכפי שכבר נאמר,
דוד בהמלכת בנו הצעיר שלמה על פני אח בגיר. אם יש סיבה להעדפת הצעיר על פני הבגיר הרי מפני שהצעיר נמצא חכם ובעל כשרון מנהיגות שמצדיקים את ההעדפה.העדפה דומה תופסת מקום בתרבות האנושית כמסופר באגדות העמים העתיקים. זה בא ללמדנו לדעת
שהתשועה מצרה באה לא מן הצפוי. זה מופיע בצורה משמעותית מאוד אצל עמנו ביציאת מצרים על-ידי משה והכח העליון של האלוהים וידו החזקה העל אנושית של הקב"ה. כי כאמור חשובים כשוריו של מנהיג למנהיגות תדמיתו ולא גילו. מעשיו של מנהיג הם קובעים את תדמיתו לעתיד, אנו זוכרים את יעקב כאיש תם יושב אהלים. תדמית דוד כמלך ישראל חיה וקימת בתודעת העם
כצדיק גמור, אולי גם בגלל התהלים המיוחס כלו לו. בתהלים הצליח דוד לנטוע בלה העם ובלב אֻמּוֹת העולם את גדולתו של הקב"ה מצד אחד ואפסותו של האדם מצד שני.
שבועת יוסף ליעקב והאחים ליוסף ירידת יעקב וילדיו וצאצאיהם למצרים כאמור בפרשת מקץ הייתה
מרצון לתקופה מוגבלת בזמן כי שרר רעב בארץ כנען, אצל יוסף הירידה למצרים הייתה
על כרחו. לכן בהתקרב יומו של יעקב למות השביע את יוסף להחזיר אותו לארץ כנען כדי שיקבר במערת המכפלה בחברון. מובן גם מדוע השביע את יוסף, ולא את אחיו, כי הרי יוסף היה במצרים בעל יכולת לעשות זאת, אבל לא ברור מדוע יוסף משביע את אחיו
להעלות עצמותיו לארץ כנען שנאמר:
וישבע יוסף את בני ישראל ...(נ/כה), כאמור יעקב נקרא ישראל
ובני ישראל הם בני יעקב, למה לא אמר וישבע
יוסף אֵחָיו, כי במותו הם כבר לא יהיו בחיים ובכך השביע את בני ישראל את צאצאיהם לעשות זאת. משנשבע יוסף ליעקב כי יקברהו בארץ כנען, נאמר:
וישתחו (יעקב) ישראל על ראש המטה (מז/לא). השתחוית יעקב מגשימה את חלום יוסף השני. אף על-פי כן הדבר נראה לא תקין בעיני חז"ל (שהביאו ספור אגדה שאומר: שיש חֹֹדֶשׁ בשנה שהשועל מתמנה בו כמלך החיות אז גם האריה משתחוה לו. זה המשל והנמשל על יעקב ויוסף). ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי ולמעשה מסתים בפסוק:
וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטי אותו (כפי שנהגו המצרים לעשות למלכי מצרים)
וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן במצרים. לא נאמר מי חנט אותו מכאן שהמצרים הם שחנטו אותו כמנהיגם ושמו אותו בארון במצרים לא נאמר היכן שמו את הארון. מהאגדה למדים אנו כי הוא הורד ליאור שם נשאר עד שמשה מָשָׁה אותו מן היאור. ובכך הוא זכה במצוה של הבאת עצמות יוסף לקבורה בארץ כנען ולא בני ישראל. ורש"י טָבַע מטבע לשון בקשר לכך: "
המתחיל במצוה עליו לסיימה",
ולא יזכה במצוה המקים אותה ונסכם כך:
אַהֲבַת אָחִים וְשִׂנְאַת אָחִים דָּרוּ לָהֵן יַחְדָּיו סַבְלוּ זוֹ אֶת זוֹ לֹא מְרָצוֹן לֹא הָיָה זֶה לַשַּׁוְא וְהָאַהֲבָה בֵּין אָחִים גַבְרָה עַל שִׂנְאַת אָחִים כִּי בְּלִבֹּות הֶאָחִים זוֹרֵם שָׁם אוֹתוֹ סוּג דָם וְזֶה שֶׁסִּלֵּק מִשָּׁם שִׂנְאַת חִנָּם זֶה קָרָה אָז בְּטֶרֶם הָיָה יִשְׂרָאֵל שָׁם לְעָם שִׁעְבּוּד וְסֶבֶל חָבְרוּ יַחַד לְאַחְדָם וּלְלַכְדָּם וְהָיוּ הַשְּׁבָטִים שָׁם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן לְכֹחַ אַדִּיר פָּרוּ וְרָבוּ וּפַרְעֹה הֵחֵל מתְחַכֵּם לָהֶם תַּדִּיר וּלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף הַמַּשְבִּיר מַחֲזֶה כָּזֶה חוֹזֵר מִדּוֹד לְדוֹר וְזֶה אֵינוֹ נָדִיר הָבָה נַגְדִיל תּוֹרָה וְנַאֲדִיר 