החלטת הממשלה לספח דה-פקטו את אוניברסיטת אריאל לשטחה של מדינת ישראל ולצרפה למועצה להשכלה גבוהה -עוררה, ובצדק, התנגדות נמרצת מצד מרבית המרצים והחוקרים במוסדות ההשכלה הגבוהה במדינה.
במודעות מאירות-עיניים, המתפרסמות בימים אלה באמצעי התקשורת, מסתייגים אלה החותמים עליהן מהחלטתה של ועדת השרים על העברתה של האוניברסיטה שבשטחים, באמצעות חקיקה, לטיפולה של המועצה להשכלה גבוהה, במקום להשאירה לטיפולה של המועצה, הנמצאת למעשה בשליטה צבאית באזור יהודה ושומרון.
אוניברסיטת אריאל ממוקמת, כידוע, בשטח שבו יש הפרדה חדה בין תושבים פלשתינים לאוכלוסיית המתנחלים, כאשר אריאל עצמה מוקפת באוכלוסייה פלשתינית גדולה. שליטה צבאית בפלשתינים ושליטה אזרחית במתנחלים היא, לפיכך, רק חלק אחד ממדיניות ההפרדה החמורה המתקיימת, לדברי החותמים, מעבר לקו הירוק..
מניעים פוליטיים במציאות הקיימת מזה שלושה עשורים תמימים מתנהל מרכז ההשכלה אריאל כמוסד אקדמי לכל דבר, בעוד שמעמדו בהווה כאוניברסיטה עדיין שנוי בקרב רבים וטובים במחלוקת. אלה אינם מוכנים להשלים עם קיומו, ומעדיפים לראות במוסד החינוכי מכללה בלבד, כפי שגם הייתה בעברה, תחת חסותה של אוניברסיטת בר-אילן.
השדרוג ממכללה לאוניברסיטה, שניתן לה בזמנו, למרות הכל, נובע לדברי המסתייגים מכך, ממניעים פוליטיים גרידא. כך או אחרת, הוא פוגע מכבר באוניברסיטאות הקיימות בשטחה של מדינת ישראל, הכורעות בלאו הכי תחת עול תקציביהן הכבד ומתקשות לעמוד בהם. אחרי ככלות הכל הן גם מצויות בשוק רווי של מוסדות אקדמיים, הצצים כמעט בכל מקום כפטריות אחר הגשם.
ואולי, באירוניה של הגורל, ניתן להיאחז כאן בדברי הנביא ישעיהו, שדאג להזהיר ולהתריע במילות התוכחה שלו: "הוי אריאל אריאל"1 עם מעט דמיון מודרך ניתן, מן הסתם, להבין בנבואת הזעם הקדמונית הזו את מה שבעצם מתרחש בהווה.
