פשיזם שמאלני בשדרות רוטשילד

מחנה השמאל האנרכיסטי, זה שהתרחק זה מכבר מכל מה שהוביל להקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל על-פי משנתו של דוד בן-גוריון, איבד, לטעמי, את שארית הלגיטימיות שלו. ואם אלדד יניב ומני נפתלי, מובילי-דמה של מחאה מפוקפקת, הם מוביליו, אז למה שהנוהים אחריהם לא יסתובבו עם מיצג של גיליוטינה, כשהם מרמזרים, כמובן, על מה שצריך לעשות, לדעתם, לראש הממשלה. לתומי עוד האמנתי שיש בו, במחנה הזה, גם לאחר שהוא הוביל אותנו בכחש בעת שהוא חתם על הסכמי אוסלו עם ארגון טרור, גם אנשים שקולם ראוי להישמע. אבל כרגע אינני מוצא בו אפילו קמצוץ מכל מה שאפיין את האבות המייסדים של המדינה הנפלאה הזאת. לא מני נפתלי, מי שהודה השבוע מעל דוכן העדים שהוא זייף מסמכים בבית ראש הממשלה, ולא אלדד יניב, מי שחוזר, שוב ושוב, על המנטרה שהוא "חוזר בתשובה", אינם יכולים לעמוד בראש מאבק ציבורי-פוליטי. ובכדי לסבר את האוזן, צריך לחזור, אולי, לאחת מעלילותיו של אלדד יניב. בשנת 1999 קיבל פטרונו, אהוד ברק, חצי מיליון דולר(!) ממרטין שלאף, איש מפוקפק בפני עצמו, שמתחמק מזה שהים מחקירות של המשטרה, לשם מימון הבחירות של ברק מול בנימין נתניהו. בשנת 2007 דרש שלאף לקבל בחזרה את הכסף משום שלטענתו הוא מסר אותו לאהוד ברק לשם מימון "סיבוב שני" בבחירות, סיבוב שלא התקיים. אלדד יניב נסע אליו לווינה, בשליחותו של אהוד ברק, כדי לפייס אותו. לא כדי להחזיר, חלילה, את הכסף, אלא כדי לומר לו שלא יהיה זה נכון מצידו אם הוא ינסה להזיק לאהוד ברק בניסיונו להתמנות לשר ביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט. מה קרה לחצי מיליון הדולר, אלדד יניב, בראיון עיתונאי שהתקיים עימו בנושא הזה, מעולם לא גילה. הכסף הזה, כמו כספים רבים אחרים, לא כשרים, מלוכלכים, שקע במצולות הסחי והרפש שאלדד יניב טבל בהם כל ימיו. ועתה, כשאני מתבונן בפנים המעוותות משנאה של המשתתפים בהפגנות, שמארגנים מני נפתלי ואלדד יניב בכל מוצאי שבת, בשלטים הנוטפים ארס, המטיפים, בפועל, להתנערות מהוראות החוק, שמטרתם היא, כביכול, לבער את נגעי השחיתות השלטונית, אני שואל את עצמי: האם אלה הם פניו החדשים של "המחנה" ההזוי הזה? כלום אלה הם האנישם שרוצים לתפוס בהגה השלטון בישראל? אין שם, בשדרות רוטשילד, מחאה חברתית, עממית, אוטנטית, הראויה להישמע. יש שם רק תאווה בלתי נשלטת להחליף את השלטון הנבחר בדרכים לא-לגיטימיות תוך ניסיון לאנוס, ממש כך, את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להכריע לטובת מה שעשוי לסייע להשגת מטרותיהם של המפגינים. צחנת-הביבים העולה בכל שבוע מחדש מן "המחאה", שזוכה לתמיכתה של תקשורת מגויסת, מזכירה לי הפגנות דומות של שונאי ישראל ברחבי אירופה שבהן מטיפים להחרמתה - ובעצם להיעלמותה. אינני יודע מי הם אלה שעומדים מאחורי המתכנסים - אבל ברור לי שהמימון מגיע ממקורות פוליטיים. ושאיש לא יספר לי שהכול ספונטני. אין שם שום דבר ספונטני. הכל מתוזמן ומתוזמר - ויש מי שמשלם. הפגנות כאלה עולות כסף. הרבה מאוד כסף. הלוגיסטיקה איננה נרכשת בחינם. אפילו הבמות שהמשטרה - שאף בה אני חושד לאחרונה באי-ניטרליות, ולא בלי סיבות טובות - התירה להציב במקום ההתכנסות, עולות כסף. הרמקולים - הכול. מישהו משלם בעד זה, כמו גם בעד השלטים הנבזיים ושאר האביזרים הצריכים להפגנות-שנאה מן הסוג הזה. וכמי שחרד לזכות להפגין, אני יודע שמה שקורה שם, בהפגנות הללו, הוא ניסיון לא-דמוקרטי, לא כשר, שמזכיר לי מדינות מסוג מאוד מסוים. גם באלה, העומדים מאחורי "ההפגנות הספונטניות" פועלים בדרכים פסולות מתוך מטרה לשרת, כביכול, גורמים כאילו-דמוקרטיים. זה הוא הפשיזם במלוא כיעורו - ומי שנותן לו יד צריך לדעת שהוא ניצב בשורה אחת עם מכחישי שואה למיניהם ועם כל אלה שרוצים לחזור לתקופת הנאציזם. וטוב שכל המסתופפים בהפגנות, שחלקם מגיע לשם, אולי, בתום לב, ידעו את האמת על מי שמוביל אותן. לא אלה האנשים שיכולים, או צריכים, לשמש נושאי הדגל של שלטון החוק. מה שאלדד יניב ומני נפתלי רוצים הוא משהו אחר לגמרי.