מתחילים את ספר שמות בשיעבודם הקשה של בני ישראל במצרים ובהתנוצצות ראשונית של אור הגאולה. פרעה חשב שהוא כל יכול והתנהג בהתאם, ההוראה שהנחית על המילדות משקפת את זה במדויק (שמות א): [טז] וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. אבל המילדות העדיפו להתעלם. ולא מנימוקים אנושיים, אלא מיראת שמים: [יז] וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים. פרעה זימן אותן לבירור והן ענו לו שהנשים העבריות מסתדרות בלעדיהן: ...כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. נו, אבל פתרון צריך, הרי אסור לאפשר ריבוי בלתי מבוקר לעם הזה.
אבל אל דאגה, עדיין לא פסה יצירתיות מהמוח הפרעוני: [כב] וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן. ובני ישראל סובלים בשקט. עשרות שנות שיעבוד והם לא מתקוממים. ולא רק זה, יש גם מי שמשתפים פעולה עם הנוגש נגד אחיהם. אולי בתקוה לשאת חן בעיניו או לזכות לאיזו הקלה. אבל בסופו של דבר גם בני ישראל הרגישו שזה מוגזם, שלא יכולים יותר (פרק ב): [כג] וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקִים, מִן-הָעֲבֹדָה. מכאן משמע שעד עכשיו, למרות כל קושי השיעבוד הם אפילו לא נאנחו, קיבלו עליהם את הדין, גזירת גורל, רק שכעת קרה משהו שגרם להכבדה בלתי נסבלת בשיעבוד.
בני ישראל נאנחו מקושי השעבוד ואת האנחה שלהם שמע האלקים. וכאן מתחיל להתנוצץ אור הגאולה. עדיין לא בגלוי, בני ישראל עדיין לא מבחינים בו, אבל הוא כבר מתנוצץ. ה' שמע את אנחתם: [כד] וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. אומנם מצד עצמם, אומר הרמב"ן, הם לא היו ראוים להגאל, אבל אנחה מבטאת כאב, מצוקה בלתי נסבלת, והקב"ה מתייחס אליה גם תוך התעלמות מהמאזן הכללי של הנאנח. מה גם שמדובר בבנים של אהוביו, אברהם יצחק ויעקב. לכן: [כה] וַיַּרְא אֱלֹקִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקִים. הידיעה כאן היא במובן של הזדהות, כביכול הקב"ה עצמו מזדהה עם הכאב של הסובלים ונחלץ לגאול אותם.
הפרעונים נופלים ואמנם, הפרק הבא מתחיל בסיפור של ההתגלות למשה בסנה הבוער שאינו מתכלה באש, ובשליחות שהוטלה עליו להוציא את בני ישראל ממצרים. הסיפור מורכב ולא נאריך כעת במה שהארכנו בשנים קודמות. רק נזכיר שוב כי על-פי טבע לא היה שום מקום לחשוב על שיחרור של עם שלם משיעבוד מצרים. לא בעימות הצפוי בין משה המגמגם לפרעה הרהוט (צירוף אותיות "פה רע") ולא באמצעים כוחניים שלא עמדו כלל לרשות בני ישראל. כמובן, בני ישראל ידעו את זה, אם בכלל עלתה בדעתם האפשרות להתמרד, פרעה ידע את זה וגם משה ידע. אבל הקב"ה מודיע ומתחייב שהוא מתכוון להוציא את בני ישראל ממצרים גם אם ביד חזקה, ומשה נבחר להיות השליח לביצוע ההחלטה האלקית.
הסיפור הזה קרה לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה ומאז היו עוד כמה וכמה פרעונים שהצרו לעם ישראל. פעמים רבות נוצר הרושם שעם ישראל נקלע לסימטה ללא מוצא ושהוא הגיע לסוף דרכו ח"ו. אבל את המציאות כולם מכירים, אנחנו העם היחיד ששרד לאורך כל ההיסטוריה הזאת כאשר מהפרעונים למיניהם לא נותר זכר. היינו מצפים שנלמד משהו מהעניין הזה, שנבין ונפנים כי אם הקב"ה הבטיח משהו הוא גם יקיים, שעל כן לא צריכים להתרגש מכל שונא ישראל שמאיים עלינו בסגנון פרעוני, שכל מה שאנחנו צריכים זה לחדש את הקשר עם הקב"ה, שהאיום מבחוץ מהווה עבורנו קריאת התעוררות לחידוש הקשר הזה, אבל זה לא בדיוק מה שקורה.
לא פעם כתבנו כאן שאנחנו לא אמורים להתרגש מהאיומים של צאצאי המן, שעלינו להשקיע בהתחזקות פנימית, חברתית ובעיקר מוסרית, שבאויבים מבחוץ יטפל הקב"ה כמו שהוא עושה את זה כל כך טוב במסגרת "האביב הערבי". שהרי הקב"ה החזיר אותנו לכאן כדי שנישאר כאן לנצח ושום המן או סולטן לא יצליח לשנות זאת. והנה אנחנו רואים איך העניינים מתגלגלים באירן לטובתנו בלי שננקוף אצבע לצורך כך. והם ימשיכו להתגלגל. וגם אם יהיו הפוגות באירועים שם, המפלה של האויבים מובטחת. גם במדינות אחרות. התפקיד שלנו הוא רק להתחזק באמונה וביטחון בבורא עולם ומנהיגו, ולצפות ולהתפלל שתבוא כבר הגאולה האמיתית והשלמה.
