טיזר: דמוניזציה מסיבית נעשית לישראל תוך הטחת עשרות האשמות נגדה, החל מגזילת פלשתין וגירוש תושביה, דרך מעשי טבח, רצח ילדים, התנקשות במנהיגים, תוקפנות נגד ארצות ערב השכנות, הרס ערים וכפרים, וחילול מקומות קדושים.
הכותל המערבי ובתי הכנסת בעיר העתיקה הם המצאה של "הכובשים הציונים" שבאה לעולם רק מאז 1967. מיליוני היהודים בארץ אינם נספרים כתושביה, לעומת מיליוני צאצאי הפליטים הערבים של מלחמת 1948 החיים מחוצה לה. עברם של היהודים בארץ לא מוזכר כלל, וטיעוניהם ההיסטוריים לגביה מוצגים כזיוף. שלושת מקומותיהם הקדושים של היהודים בארץ - הכותל המערבי בירושלים, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם - מוצגים כמקומות קדושים לאיסלאם, שעליהם היהודים מנסים להשתלט.
זה מה שלומדים הנערים ברשות הפלשתינית, על-פי ספרי הלימוד החדשים שיצאו לאחרונה בשטחי האוטונומיה.
כך עולה ממחקר שפירסם 'מרכז המידע למודיעין וטרור', שהקיף 201 ספרים במקצועות שונים, בבתי הספר התיכוניים ברשות הפלשתינית, וגם בבתי הספר היסודיים.
המחקר נכתב על-ידי ד"ר ארנון גרויס וד"ר רוני שקד. הוא בוצע בהזמנת דוד בדין, מנהל המרכז למחקר מדיניות המזרח התיכון
ולאחרונה יצא לאור בשפה העברית כפרסום משותף של המרכז למחקר מדיניות המזרח הקרוב ומרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (בס"א) באוניברסיטת בר-אילן. חלק מהספרים הודפסו בשנים 2016 ו-2017, במסגרת פרויקט של משרד החינוך הפלשתיני לכתיבה מחדש של ספרי הלימוד, שנמצא כעת בעיצומו.
בספרי הלימוד העדכניים ביותר שיצאו לאור מטעם הרשות הפלשתינית, לשימוש בכל בתיה"ס ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, וכן בבתיה"ס שבמזרח ירושלים, הפועלים לפי תוכנית הלימודים של הרש"פ. מדובר הן בבתיה"ס הממשלתיים, הן בבתי"ס שבניהול גורמים פרטיים (כגון כנסיות שונות, אגודות צדקה איסלאמיות וכד'), והן באלה המנוהלים על-ידי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם - אונרא.
המחקר מסכם את התייחסות ספרי הלימוד של הרש"פ לישראל, ליהודים ולשלום בשלושה עיקרי יסוד: דלגיטימציה, דמוניזציה, והסתה למאבק אלים, במקום קריאה לשלום. "על בסיס עיקרי יסוד אלה נבנה נרטיב המציג את הסכסוך בצורה מעוותת מבחינה היסטורית, ואינו מותיר כל תקווה לסיומו בדו-קיום בשלום בין שני הצדדים המעורבים בו. דבר זה טומן בחובו השלכות כבדות משקל על עתידם ועתיד ילדיהם", נכתב במחקר.
המחבל כתב צוואה - מתוך ספרי הלימוד חשוב לציין בנושא זה כי יאסין אבו אלקרעה, שביצע את פיגוע הדקירה ב-10 בדצמבר בתחנה המרכזית בירושלים ופצע קשה מאבטח, כתב טרם ביצוע הפיגוע צוואה, שאת הנוסח שלה לקח מציטוט אודות 'שהידים' הנמצא בספרי הלימוד של בית הספר ברשות הפלשתינית.
הדלגיטימציה של היהודים מתבטאת באי הכרה בהם כעם בעל זכויות לאומיות בארץ. דבקותם בה מתוארת כ"שאיפות חמדניות (אטמאע)". תנועתם הלאומית - הציונות - מוצגת כתנועה קולוניאליסטית בשירות האימפריאליזם המערבי, שמטרתה ליישב את יהודי העולם בארץ, תוך גירוש הפלשתינים ממנה, ובכך היא מוצגת כאיום קיומי.
בספרי הלימוד משנת 2017 אף מוחלפת הגדרת הסכסוך מ"הסיכסוך הערבי-ישראלי" ל"הסיכסוך הערבי-ציוני", כנראה במטרה להציג את הסכסוך בעיני התלמידים כמאבק על עצם הקיום, דבר המרחיק עוד יותר את האפשרות לפתור אותו בדרכי שלום ודו-קיום.
בספרים שיצאו עד 2016 היו מעט מאוד התייחסות לנוכחותם של היהודים בארץ בעבר, לעומת הפלשתינים המוצגים שם כצאצאים ישירים של הכנענים הקדומים המתוארים כ'ערבים'. 'הקשר הכנעני' של הפלשתינים נזנח בספרים החדשים מהשנים 2017-2016, אך טיעון ערביותם של הכנענים נשמר. בכך יוצרים ספרי הלימוד רושם של קדימות ערבית על-פני היהודים גם בעת העתיקה.
גם שפתם הלאומית של היהודים - העברית - נמחקת מעל בול מנדטורי המובא באחד מספרי הלימוד, ובמקרה אחר היא מוצגת כאיום על ערביותה של ירושלים, ותושביה היהודים של העיר מוצגים ככובשים ומסתננים. בדרך זו מוצגת נוכחות היהודים בארץ כבלתי לגיטימית, ובמשתמע - זמנית. זהו, בעצם, הבסיס ל'זכות השיבה': התושבים היהודים אמורים לעזוב וצאצאי הפליטים, 'התושבים הלגיטימיים', ישובו ויתפסו את מקומם.
מדינת היהודים - ישראל - אינה מוכרת כמדינה ריבונית ושמה אינו מופיע על המפה, אלא במקרה אחד שבו היא מוצגת כישות כובשת מאז 1948. גם במפה וגם בטקסט היא מוחלפת לעיתים על-ידיי פלשתין כמדינה הריבונית באזור, וזו האחרונה אמורה לכלול את כל שטחיה לאחר שיחרורם מהכיבוש. אזורים, אתרים וערים בישראל שמלפני 1967 מוצגים בלעדית כפלשתינים, ואף ככבושים, ובמקום הביטוי 'שטח ישראל', משתמשים בד"כ במונחים עוקפים כמו 'שטחי 1948', 'הפנים', או 'הקו הירוק'.
אין ישראל, יש 'כיבוש ציוני' יתרה מזו, מאז 2016 נעלם השם 'ישראל' מהרוב המכריע של הטקסטים, גם בקטעי הדמוניזציה המרובים, ובמקומו מובא הביטוי 'הכיבוש הציוני', כנראה במטרה להסיר מהספרים את שרידי ההכרה בישראל שעוד נותרו בעקבות הסכמי אוסלו.
הדמוניזציה של היהודים נעשית גם שלא בהקשר הסכסוך על-ידי הצגתם כאויבי הנביאים הנערצים באיסלאם - משה, ישו ומוחמד - דבר שאוטומטית מציבם במחנה כוחות הרשע, ומכשיר את הקרקע להשנאתם על התלמידים עוד יותר במסגרת הסיכסוך. במסגרת זו מוצגים היהודים שבאו לארץ במאה ה-19 כבעלי כוונות להשמדת הפלשתינים וכמאיימים על הפרט הפלשתיני איום קיומי.
בהקשר זה נעשית להם דה-הומניזציה כזאבים ונחשים. קו זה נמשך גם בספרי הלימוד החדשים מאז 2016 (הביטוי 'עוזרי השטן', למשל).
דמוניזציה מסיבית נעשית לישראל תוך הטחת עשרות האשמות נגדה, החל מגזילת פלשתין וגירוש תושביה, דרך מעשי טבח, רצח ילדים, התנקשות במנהיגים, תוקפנות נגד ארצות ערב השכנות, הרס ערים וכפרים, חילול מקומות קדושים, פגיעה בכלכלה ובחברה הפלשתינית, הטלת מצור על הפלשתינים באמצעות גדר ההפרדה, מאסרים המוניים, ניסיונות למחוק את הזהות והמורשת התרבותית הפלשתינית, וכלה בהנצחת הבערות בקרב הפלשתינים, ואחריות לאלימות במשפחה הפלשתינית ולשימוש בסמים בחברה הפלשתינית.
הספרים החדשים משנת 2017 מוסיפים האשמות חדשות: הכור בדימונה גורם למקרי סרטן בחברון, 'הכיבוש הציוני' משלח עדרי חזירי בר ביבולי הפלשתינים, וכד'. בהקשר זה מובאים בספרים החדשים סיפורים עם תיאורים ציוריים חזקים של מעצרים, הרג, גירוש אלים והתעללות, שלא היו נפוצים בספרים הקודמים. מה שמגביר את האינטנסיביות של הדמוניזציה הוא היעדר מידע אוביקטיבי על היהודים וישראל, שעשוי היה לאזן אותה בעיני התלמיד. ההתייחסות ל'אחר' היהודי-ישראלי היא גם כאל קבוצה בלבד, ללא כל התייחסות לפרטיה כאל בני אדם רגילים, דבר המגביר את הרגשת האיום מכיוונה בעיני התלמידים. כמו-כן, אין בספרי הלימוד של הרש"פ כל ניסיון להבין את הצד האחר ומניעיו, ואין שם שום ביקורת עצמית שעשויה הייתה להסביר, למשל, שישראל הקימה את גדר ההפרדה בשל פיגועי טרור המתאבדים הפלשתינים בתחילת שנות ה-2000. ישראל והיהודים הם הצד הפושע האולטימטיבי והפלשתינים הם הקרבן האולטימטיבי.
מאבק אלים לשיחרור עכו, חיפה ויפו המחקר מציין גם כי אין בספרי הלימוד של הרש"פ כל תמיכה ברעיון של שלום עם ישראל ודו-קיום עימה. להפך, מדובר שם על מאבק אלים לשיחרור בלי להגבילו לקווי 1967. מוזכרים שם מקומות בישראל שאמורים להשתחרר כמו עכו, חיפה ויפו.
אפילו לשיבת הפליטים יש קונוטציות אלימות - ובמקרה זה מדובר בפירוש על שטח ישראל מלפני 1967. הספרים החדשים אף מעצימים קו זה ע"י טקסט המדבר על שיבת הפליטים לשטח ריבוני של המולדת, שעליו יונף דגל פלשתין. במסגרת זו משתמשים בערכים מסורתיים איסלאמיים, ובראשם ג'יהאד ומרטיריות, לשם מתן גושפנקה דתית למאבק ועל-ידי כך להעצימו.
יתרה מזו, באחד מספרי הלימוד של המגמה ההילכתית בביה"ס התיכון, מובאת מסורה מפי נביא האיסלאם מוחמד, שבה מתוארת השמדת היהודים על-ידי המוסלמים כאחד מהתנאים המוקדמים לאחרית הימים. אף כי נדירה תמיכה ישירה בפעולות טרור נגד ישראל, יש תמיכה עקיפה בהן על-ידי העלאה על נס של מבצעיהן. הם נקראים "המקריבים עצמם (פדאי)", ואלה מהם שנהרגים או נאסרים מכונים "מרטירים (שהיד)" ו"שבויים (אסיר)", בהתאמה, ומואדרים בספרי הלימוד.
התוספת לעניין זה באחד הספרים החדשים הוא איזכור שמה של מנהיגת פעולת הטרור בכביש החוף ב-1978 כגיבורה וכמרטירית. נושא חדש בהקשר זה המופיע באחד הספרים שיצאו ב-2016: העצמת אינטנסיביות המאבק לשחרור - עד כדי סילוק הגזלן (ישראל) והשמדת "שרידי הזרים". כלומר, אלה שייוותרו בארץ מתוך ששת מיליוני היהודים שחיים בה היום.
ההחמרה ביחס ל'אחר' היהודי-ישראלי בספרים החדשים בהקשר הלחימה נגדו, מתבטאת גם בתיאור התקפה בבקבוקי תבערה על אוטובוס ישראלי כ"חגיגת צלי". במלים אחרות: ספרי הלימוד של הרש"פ מכינים את התלמידים רעיונית ונפשית למאבק אלים לחיסול ישראל "והעלמת" תושביה היהודים תחת הסיסמה 'שיחרור פלשתין מהכיבוש הציוני'.
לאור מצב זה, קובע המחקר, "ברור לכל אדם בר-דעת כי אין לצפות לשום התקדמות לקראת פתרון של שלום לסיכסוך ללא שינוי טוטאלי של קו מחשבה זה של הרש"פ, המוחדר בשיטתיות לתלמידיה מזה למעלה מעשרים שנה".
