המבחן העליון של המשילות הוא קבלת החלטות על-ידי הרשות המבצעת, ובראש וראשונה הדרג המדיני. בממשלים קוהרנטיים, החלטה היא פועל יוצא של עבודת מטה סדורה, אולם זכות המילה האחרונה שמורה לקברניט, גם אם הכרעתו לא תעלה בקנה אחד עם המלצות הדרגים המקצועיים.
הסוגיה האקטואלית המהווה מקרה מבחן מובהק לממד המשילות משתקפת בהדלפת עמדתם של גורמים מקצועיים בהתייחס למגמה האמריקנית לקצץ בהקצאת התשלומים ל-UNRWA- עד כדי הפסקת התמיכה במימון הארגון.
על-פי המדווח, גורמי ההערכה במשרד החוץ סבורים כי הפסקת התמיכה הכספית האמריקנית ב-UNRWA היא בבחינת מקח טעות, ויהיה בה כדי להחריף את המצוקה ברצועת עזה, באופן שידרבן תהליכי הסלמה ביטחונית מול ישראל. על כן שומה שישראל תפעיל השפעתה על ארה"ב שתחזור בה ממגמה זו.
סנטימנט ברוח זו רווח גם בקרב הסביבה הביטחונית, ולא בפעם הראשונה, ובמשתמע, ככל שיעמיק המשבר ההומניטרי ברצועת עזה, כך תגבר המוטיבציה של גורמי הטרור למקד תשומת לב בינ"ל למצב המצוקה של הפליטים הפלשתינים, על-ידי "הדלקת" החזית הדרומית מול ישראל. מכאן מתבקש הצורך במתן תמריצים לתושבי הרצועה ולייצר מוטיבציה לשמירת השקט בירה מול ישראל.
בהקשר הקונקרטי נאחזים הגורמים המקצועיים בחידוש ירי הרקטות והפצמ"רים כמבשרי ההסלמה שבדרך. פרשנים צבאיים אף נחרצים בקביעתם שאין המדובר ב"טפטוף" אלא בביטוי ממשי של שחיקת ההרתעה הישראלית, ואילו גורמים פוליטיים אינם חוסכים שבט לשונם כלפי הדרג המדיני ותובעים תגובה צבאית נחרצת.
מפגש אינטרסים בהתייחס לסוגיית המימון האמריקני ל-UNRWA אין חולקין על העובדה שהתשומה האמריקנית מהווה את חלק הארי של המימון ולפיכך, לשלילת התמיכה תהיה השפעה דרמטית על פעילות הארגון. נשאלת השאלה האם זוהי גחמה של ממשל טראמפ, או שמא הבשלה של תהליך המבוסס על אימוץ הנראטיב הישראלי בהקשר זה? במלים אחרות, האם נוצר כאן מפגש אינטרסים מהותי בין ארה"ב לבין ישראל בסוגיה המשיקה לאחת מאבני הנגף העיקריות של מרכיבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני?
עניינית, כוונת הממשל האמריקני נשענת על אדנים איתנים ומשתלבת במדיניות המוצהרת של הנשיא טראמפ, המשתקפת בראש וראשונה בהצהרות הממוקדות של השגרירה ניקי היילי, שנועדו להבהיר כי הגיעה השעה לתקן סדרי עולם ולרסן את תופעת הניצול הציני של מוסדות האו"ם ותקציבו על-ידי רוב אוטומטי של מדינות העויינות את ארה"ב. בהיבט העיתוי, ברי כי זה נקשר להפנמה האמריקנית של התגובה הבוטה של הרשות הפלשתינית בהתייחס להכרת הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל והכוונה להעביר את השגרירות לירושלים.
יתר על כן, נהיר כי העמדה הישראלית העקרונית בסוגיית UNRWA גורסת כי יש להביא לסיום פעילות הארגון כסוכנות עצמאית ולשלבה במסגרת נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). ב-11 יוני 2017 קבע ראש הממשלה, נתניהו מפורשות כי אונרא מנציחה את בעיית הפליטים במקום להביא לפתרונה. גישה זו התקבעה כעמדה ישראלית עקרונית, בפרט נוכח העובדה שסוכנות האו"ם, בניגוד למנדט שלה, מזהה עצמה עם הטענה הפלשתינית ל-"זכות שיבה" על בסיס החלטת עצרת האו"ם 194 (דצמ' 1949).
זכות הקיום של אונרא היא הישרדותה של סוגיית הפליטים, ומכאן מתקיים אינטרס משותף של תלות בין הצדדים, ובמשתמע, פירוק אונרא עשוי לבשר את ראשית הקץ של בעיית הפליטים במתווה הנוכחי. גם בשל סיבה זו נאחזים הפלשתינים "בקרנות המזבח" ומתעקשים על מימוש מלא של זכות השיבה, ללא כחל ושרק. אך לאחרונה (4 ינואר 2018) ציין נביל שעת', חבר צוות המו"מ של הרש"פ, כי נוסחת שתי מדינות לשני עמים אינה מקובלת עליו שכן משמעות הדבר תהיה "ויתור על זכות השיבה" של הפליטים.
גורמים פנאטיים בהנתן האמור לעיל, מצטיירת המלצת גורמי ההערכה הישראלים לפעול לשכנוע ממשל טראמפ לחזור בו מהכוונה לעצור את המימון לאונרא כתלושה מן המציאות. שוב אנו עדים לסוג של אימוץ תפיסת עולם אוניברסאלית, ניאו-ליברלית, כולל מצד גורמים במערכת הביטחון, המצדיקה לכאורה גם התייצבות נגד הממשל האמריקני, בסוגיה שבה התיישר טראמפ בעליל עם העמדה העקורנית ארוכת השנים, של ישראל. בטרמינולוגיה הצבאית, ניתן להגדיר גישה זו כהעדפת הדחוף על פני החשוב.
מעבר לכך, ניתן גם להתפלמס עם ההגיון המנחה את גישתם של גורמי ההערכה בסוגיה זו, המזהה סממנים של הסלמה מול רצועת עזה וקושרת זאת למצב ההומניטרי הקשה במרחב זה; שכן יש תימוכין לקביעה כי מי שעומד מאחורי שיגורי הרקטות והפצמ"רים אל שטחנו הוא ארגון הג'יהאד האיסלאמי (לצד ארגונים סלאפיים "סוררים"). שיקוליהם של גורמים פנאטיים אלה אינם תלויים בתנאי המחייה ברצועה אלא נובעים מאינטרסים אחרים, ללא זיקה ישירה למציאות החיים הקשה. נראה שדווקא ארגון חמאס אינו מעוניין בהסלמה בעיתוי הנוכחי. היכן אפוא הרציונל המנחה בהקשר זה?
אין תימה שראש הממשלה ראה לנחוץ להבהיר כי עמדת ישראל עולה בקנה אחד עם גישת ממשל טראמפ בסוגיית המימון לאונרא, תוך הבנה ברורה שהשיקול הישראלי האסטרטגי גובר על כל "רעש" מזדמן של דרג מקצועי כזה או אחר. השאלה בדבר מקור ההדלפה והמניעים שעמדו מאחוריה, נותרה בלתי פתורה...
