הקור של החורף לפעמים חודר קצת לבפנים, הקרה מצליחה להקפיא אצלנו משהו בלב. מה עושים כשזה קורה? מדליקים גפרור, או מדורה, מה שצריך, העיקר שהחום המוכר והאהוב יחזור אלינו, וכמה שיותר מהר.
בפרשתנו "יתרו", אנו נפגשים עם עשרת הציוויים המפורסמים שמכונים עשרת הדיברות. הסברים רבים ניתנו לשאלה מדוע דווקא הציוויים האלה נבחרו להיחקק על לוחות הברית ולהינתן במעמד רב רושם, אולם בפועל חז"ל מגלים לנו שבני ישראל שמעו בפועל רק שתי דיברות מפי הגבורה, את כל השאר הם שמעו ממשה מכיוון שהם לא יכלו להכיל את העוצמה הגדולה.
נראה ששני הציוויים הראשונים מהווים איזו שהיא קומה בסיסית שעליה אנחנו חייבים להישען, בחיינו בכלל בעבודת ה' בפרט ובחיי הזוגיות לא פחות. הציווי הראשון: "אנוכי ..." מציג את הצד החיובי, ואילו הציווי השני: "לא יהיה..." מציג את הצד השלילי. האיסור לעשות אלוהי פסל ומסכה נובע מסתירה מוחלטת בין המושג 'אלוקים' לבין פסל ומסכה. היהדות, בניגוד לתפיסות דתיות אחרות, מאמינה באלוקים חיים, מופשט ונעלה, יחיד ומיוחד, אדון הכל המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. פסל ומסכה הם האנטי-תזה של אלוקים, הם חיצוניים, מעשי ידי אדם, אך מעל לכל - דוממים ונטולי חיים.
לאחר הציווי הראשוני על האמונה מזהיר אותנו הקב"ה לבל ניצור אלוהי פסל ומסכה, זו יכולה להיות עבודת אלילים זולה אבל זו יכולה להיות גם דקדוק על קלה כבחמורה כשבפנים חלול ומת והכל נעשה בצורה חיצונית וחסרת חיים.
גם המערכת הזוגית יכולה להיראות ככה - קפואה, אפורה, נטולת עניין. עלינו מוטלת החובה "להדליק" אותה, להכניס חיים ולא להיכנע לחיצוניות ולשגרה. ליצור ריגושים, לייצר עניין, לחדש ושוב לחדש ושוב לחדש.
