מרכז הליכוד קרא "להחלת הריבונות הישראלית על כל מרחבי ההתיישבות המשוחררים ביהודה ושומרון" ויש שראו קריאה זו כ"היסטורית". מרבית חברי המפלגה יסתפקו גם בפחות מזה - שהנהגת הליכוד תתייחס אל קריאת המרכז ברצינות ולא תשליך אותה, כמו שעשתה בעבר, אל סל הסיסמאות הריקות.
להתייחס ברצינות פירושו להתעמת עם ראש המפלגה, שנעדר מישיבת המרכז ולא התייחס כלל לקריאה "ההיסטורית". ולהפך, שתיקתו משדרת שהוא עדיין דבק בנאום בר-אילן, וממילא הוא ומרכז מפלגתו הם דבר והיפוכו.
להתייחס ברצינות פירושו, שמוסדות המפלגה יקימו גוף של מתכננים ואנשי ביצוע, או יגרמו לכך שיוקם גוף ממשלתי כזה, עם המשימה להכין פרוגרמה משפטית, מדינית, פוליטית ומבצעית להחלת החוק הישראלי על אותם 'המרחבים'.
להתייחס ברצינות פירושו לקבוע, ש"מרחבי ההתיישבות המשוחררים" יהיו אזור C (60% משטח יו"ש), פלוס תיקונים נחוצים שלא יתחשבו באילוצי אוסלו. מפני שהצטופפות בתוך הגבולות המוניציפליים של היישובים בלבד תהיה כעניבת חנק על צווארי ההתיישבות.
להתייחס ברצינות פירושו להסדיר מראש את מעמדם של התושבים הערבים באזור המסופח. אופציה מועדפת על שולחן הדיונים: הסטטוס של ערביי ירושלים.
להתייחס ברצינות פירושו לתכנן גם את עתיד 40% הנותרים של השטח (A+B), שהם עיקרה של במת ההר. רק פתי יאמין ששלטונות רמאללה ישלימו עם סיפוח שטח Cולא יטענו, ובצדק, 'שברו את הכלים' ויבטלו את
הסכם אוסלו.
להתייחס ברצינות פירושו לעשות באחור של למעלה מ-20 שנה את אשר
נתניהו היה צריך לעשות עם עלותו לשלטון ב-1996: לבטל את הסכמי אוסלו. תחת זאת, כידוע, נתניהו התחייב להמשיך את אוסלו ("יתנו - יקבלו") ולימים, בנאום בר-אילן ב-2009, הרחיק לכת וצידד גם במדינה פלשתינית בא"י המערבית, ויתור שאפילו בהסכמי אוסלו לא נעשה. אוסלו פלוס פלשתין עצמאית על דגלו של מנהיג הליכוד - הפכו את עקרונות הליכוד לאותיות מתות.
להתייחס ברצינות פירושו, ש-22 שנות קיפאון בגלל הסתירה הבלתי אפשרית הזאת, ומתוך עצלות ופחד, תגענה לקיצן. כשתיפח רוחו של אוסלו, יצטייר השמאל הישראלי בראי ההיסטוריה כשרלטן, והימין, כבלתי רציני. פרס גילם באישיותו את תעתועי השמאל ונתניהו - לו אנו מאחלים אריכות ימים - מגלם את חוסר הרצינות של הימין. אם יזמן הגורל דווקא לו להוביל את אוסלו למנוחות, תהיה זאת הפעם הראשונה בקריירה הארוכה שלו ש'יד שמאלו לא תכחיש את יד ימינו', כפי שאפיין אותו שרון.
לאחר שאוסלו תעבור מן העולם יגיע עבור כולם רגע האמת, ומי שמתייחס ברצינות להחלת הריבונות הישראלית על מרחבי ההתיישבות חייב להישיר מבט אל הבעיות הצפויות כבר מעכשיו.
הנה כמה מהן: חקיקת הסיפוח. ירושלים סופחה על סמך תיקון ב'פקודת סדרי השלטון והמשפט', לפיו מספיק צו פשוט של ממשלת ישראל כדי להחיל את הדין, המנהל והמשפט של המדינה על כל שטח בארץ ישראל. מכאן, שדי בישיבת ממשלה שייצא מלפניה 'צו' עם מפה מצורפת, והשטח עובר לריבונות הישראלית.
הצו הזה, ולמהדרין - חקיקה דומה בכנסת, יביאו לנו אוטומטית, כתוצר-לוואי, את מתנת סופה של אוסלו והתפרקות 'הרשות הפלשתינית', ועמה החזרת האחריות על שטחי A ו-B לישראל. לא יהיה ואקום שלטוני, הואיל ועל-פי אוסלו הממשל הצבאי רק נסוג ולא בוטל, וכפי שנדד משכם אל משרד כלשהוא בקריה בת"א, כך, בהינף עט, הוא יכול לשוב. ולכן, עד שיימצאו וייכנסו לתפקידיהם הערבים המקומיים שיאיישו את המנהל האוטונומי החדש בשטחי A ו-B, ימלא הממשל הצבאי את החלל.
יש מגוון דעות אצל הפוליטיקאים והמומחים, מה יהיו פניה של האוטונומיה הפלשתינית - שלטון בית על השטח כולו כגוש אחד, 'אמירויות' מקומיות-שבטיות או מנהלים מוניציפליים, עירוניים וכפריים. איזו חלופה שלא תיבחר, יחול עליה תמיד כלל ברזל אחד: כל אוטונומיה שהיא תיכון אך ורק בכפוף לריבונות-על ישראלית. מפני ש'אוטונומיה' מחוץ למסגרת של מדינה כלשהי אינה עוד אוטונומיה, היא עצמה - מדינה!
ביחד עם הריבונות הולכת גם האחריות הכספית. גשם הנדבות שירד על רמאללה מכל קצווי תבל ייפסק, כמובן, ועמו יקיץ הקץ גם על מנגנון ההסתה ורצח האופי של הרש"פ ובעיקר - מערכת החינוך שלה תפסיק לחנך את הדור הבא לשנאת ישראל ולטרור, ובכך להנציח את המלחמה. אם למדנו משהו ב-50 השנים האחרונות, הרי זה לקחם של כוחות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה, שביערו בגרמניה הכבושה ביד ברזל מן הספרות, העיתונות וספרי הלימוד כל זכר לתורה הנאצית, וכך הניחו את היסוד לשלום באירופה. כל השקעה ישראלית במיגור הנאציזם הערבי תחסוך דם רב, יהודי וערבי.
את המיסים שישראל גובה בעבור היבוא הפלשתיני היא תעביר לשלטונות האוטונומיים. עשרות אלפי אוכלי חינם של שלטון רמאללה, 'פקידי ממשלה' כביכול, יופנו לעבודה בישראל במקום
עובדים זרים וישתלבו במשק הישראלי הזקוק לידיים עובדות.
בעיה קשה יציב לישראל "צבא דייטון", אותם אלפים חמושים בנשק אוטומטי שאנחנו קוראים להם משום מה "שוטרים", שאומנו בידי גנרלים אמריקניים והם מתפקדים ככוח אפקטיבי. לאלה מהם שלא ישתלבו בכוחות הביטחון של האוטונומיה יצטרכו למצוא תעסוקה אזרחית. נושאי הנשק, עם ובלי מדים, הם אחת הירושות הקשות של אוסלו, ואין מנוס מלטפל בה הואיל וככל שחולף הזמן היא רק הולכת ומחמירה.
נתתי כאן רק טעימה קלה מאלף הבעיות המצפות לנו לאורך דרך ההבראה מתחלואי אוסלו. ועדיין מעל כולן מרחפת שאלת השאלות המופנית למחנה הלאומי: בדברנו על "החלת הריבונות על כל מרחי ההתיישבות" - האם אנחנו רציניים?
