העיתונות של ימינו אלה, בעולם כולו, וכמובן גם אצלנו בבית, מה היא, תקשורת הסוקרת את היום החולף, או תקשורת הסוקרת את הזמן. הבדל? יש. הגרמנים קראו לעיתון Zeitung מלשון זמן, או עת, או מה שהשתרש והתקבל אצלנו עיתון. הצרפתים קראו ליצירה החדשה הזאת Journal, מלשון יום, או מה שידוע גם אצלנו כיומון.
ללא זיקה עוד לשמות האלה שבשעתו שיקפו השקפת עולם על העיתונות, נשארה התופעה. יש עיתונים המעוניינים להשביע את הסקרנות של הקורא במזון שעוסק ביום, במידי, במה שקרה רגע לפני שהעלאת הדברים לדפוס או למסך או לרם קול של הרדיו. יום אחרי - יש יום חדש, אירועים מרצדים המשכיחים את אלה שריצדו אתמול, ובלא משים מתרגל הקורא, אם הוא רוצה או לא רוצה, לראות את העולם כסטקטו של התרחשויות שאינן מתחברות לממצא של תהליך, של שינוי, של מגמה, של התפתחות, של הבנת הגורמים שיוצרים את היום והבנת הגורמים שהיום יוצר.
בעלי העיתונים וערכיהם ידעו תמיד כי עליהם לבחור, בין דיווח לקורא שאין לו זמן ואין לו עניין להתבונן במתרחש דרך הפריזמה של סובב ומסובב, לבין הקורא הרוצה להבין מה ולמה מתרחש מה שמתרחש. הדילמה הייתה מעולם הגדרה מה היא איכות, האם עיתון שמוכר יותר הוא איכותי יותר, כי סוף דבר תכלית המוצר הוא בהימכרו, או אם איכות הוא מה שמבהיר או מסביר או מנתח יותר כי תכלית העיתון הוא להביא אינפורמציה שאינה שלימה אלא אם היא נשענת על עומק ועל רוחב החורג מן היום עצמו.
היו כמובן עורכים ובעלי עיתונים מן המעלה שידעו גם להיות עיתון וגם להיות יומון, אבל, הזן הזה הוא בסכנת היכחדות. העולם נעשה כל כך נגיש "במידי" כפי שהעברית החדשה אוהבת לומר, שלבריות יש פחות ופחות זמן להיכנס לעומקם של דברים המתרחשים סביבו. הוא רוצה לשמוע על הכל, אבל מוותר על לדעת את הכל. ההיסטוריה של הזמן הדוהר בו הוא חי היא היסטוריה של כותרות, אדומות, אותיות גדולות ומרעישות, שורות, ציוצים, סטראוטיפים, אהבות מהירות, שנאות בחבורה, אסקפיזם לתוך טורי רכילות המזעיקים את צמתים מתקצרים במוחות. זה יותר ציבור של בעד ונגד בלי יכולת אמתית לשקול למה בעד ולמה נגד. זה היום. האמרה המסלידה כי עיתון של היום הוא נייר העטיפה של דג המלוח של מחר, אומרת כי עיתון של היום לא היה שווה בעצם כבר באותו יום כי הלא כל מה שכתוב כבר היה, ומה שכבר היה שוב לא מעניין כי עליו לפנות מיד מקום למה שיהיה.
עיתונות של היום יוצרת קוראים אוניפורמיים. כולם מדברים באותו ערב על אותה תוכנית מרעישה שתוחלף כמובן. זה כמעט כמו מעדנייה מוצלחת ביישוב המוכרת תבשילים מוכנים, וביום השישי אדם מוצא בה את כל שכניו והוא הולך לביתו ואומר לנפשו, מה נפלא המקום הזה, כולם אוכלים בלילה אותו דבר על שולחנות שונים. אדם מזמין את שכנו לאכול אצלו מה שהשכן אוכל כשלא מזמינים אותו בביתו שלו. זה כך גם עם החדשות בתרבות עיתונות היום וקשה, כי לא רק שהנגישות עושה את הכל רחוק או קרוב למידי, אלא שהעולם הוא גם מורכב הרבה יותר משהיה, מתוחכם, שולטים בו כוחות שאינם מעוניינים שאדם יידע יותרמדי. הם נהנים שאין לבריות זמן או עניין להתעמק במה שקורה אצלם וגורלות נקבעים כשאוכלוסייה שלימה היא בעצם באפלה.
אין היום לא בארץ ולא בעולם עיתונות הגונה שאינה מודעת לדילמה בין העיתון לבין היומון. אבל יש גם יש עיתונות המסרבת להלאות עצמה בדילמות. היא מוכרת אינפורמציה, אחרי שהיא מגדירה מה היא. ואם הקורא לא כל כך מעוניין, היא מרגילה אותו לרצות בה ואומרת לאחר מכן כי היא מוכרת מה שהציבור דורש. אדם הולך וקונה עיתון כמי שקונה משאב ואינו יודע שהעיתון כבר עשה את קוראיו למשאב שלו.
ועם זאת, בעידן הזה בו התאזרחו כל כך הרבה ביטויים מעליבים כ'פייק ניוז' ו'אולטרנטיב ניוז', עדיין התקשורת בסך-הכל מחזיקה את ראשינו מעל המים העכורים של אובדן הרגישות לתהליכים וטביעה ביום יומי המתרוצץ. היא עדיין נוכחת. היא עדיין כאן. חושפת. נושכת.היא עדיין קול. עדיין אמיצה. עדיין אי-אפשר בלעדיה.
