המדינה עשתה מחד כל מאמץ שלא לגרש בכפייה מסתננים, ומאידך המדינה חייבת לדאוג לתושביה ולמנוע ריכוזי מסתננים בשכונות מגורים, ובין שני הקצוות האלה נאלצה המדינה להתמודד, והיא התמודדה די בהצלחה.
היא חסמה את הגבול בהשקעת הון עתק מחד-גיסא, היא עודדה את המסתננים לעזוב באמצעים כלכלייים והגעה להסכמה עם מדינות על קליטה מאידך-גיסא, ואת יתרת המסתננים היא סגרה בנגב, בתנאים אנושיים, עד אשר יסכימו לצאת. מסתננים רבים הסתננו גם דרך המסננת הזו והתרכזו בת"א באופן ששיבש את אורח החיים הסדיר בדרומה של העיר.
ואז מכוח רעיונות "ליבראליים" "מתקדמים" "אנושיים" התערב בית המשפט העליון פה-אחד במעמד תשעה, ואסר על המדינה להחזיק את המסתננים בהסגר מעבר למספר חודשים, מה שחייב את המדינה למצוא פתרון "ליבראלי" "מתקדם" "אנושי" יותר מאשר הסגר, היינו גירוש בכפייה.
ואף בית המשפט לא פסל בפסק דינו את אופציית הגירוש בכפייה, הוא רק תבע מהמדינה שלא להחזיקם בהסגר ללא גבולות עד אותו מועד.
ממשלת ישראל, אשר נאלצת להתמודד עם קשיים מבפנים שאף ממשלה לא נאלצה להתמודד אתם, אמרה: גירוש בכפיה זה ליבראלי? זה אנושי? LET IT BE גירוש בכפיה, ואז באים שוב מגלגלי העיניים לשמיים ודמעות תנין בעיניהם ואומרים שכעת, גירוש בכפיה זה לא ליבראלי, וזה לא אנושי.
הלו הלו הלו, תחליטו הסגר או גירוש, למה דרום תל אביב זו לא אופציה.
ויש חלופה נוספת שכדאי שהמדינה תשקול. אפשרות האימוץ. כל פרופסור מכובד וליבראלי, יוכל לחתום על כמה מסתננים שיחפוץ, הוא יפקיד מאה אלף שקלים על כל מסתנן, על-מנת להבטיח שידאג למסתנן עד סוף חייו, ישכן אותו בביתו, ידאגו לו למזון ותעסוקה, וכל עוד יתקיימו תנאי האימוץ, הפיקדון יישא ריבית פריים פלוס מינוס, ואם לא ימולאו תנאים אלה, הפיקדון הלך וכאשר ייתפס המסתנן הוא יגורש בהסכמה בכפיה.
כך רוקדים אנו על כל החתונות. מאות הפרופסורים האנושיים יקבלו הזדמנות להוכיח את אנושיותם בפועל. אם כל אחד מהם ייקח איזה שניים שלוש מסתננים, אזי כמות המגורשים תהיה קטנה הרבה יותר, המסתננים יפוזרו בכל הארץ ויגורו בשכונות הפאר של הפרופסורים, דניה בחיפה, רמת אביב, מרחביה, ילמדו באוניברסיטאות, ירכשו מקצוע, ויבוא שלום על ישראל.
מה חבל שהאקדמאים האנושיים והליבראליים לא פירטו את אופציית האימוץ בעצומות שלהם, אבל תמיד אפשר לתקן.
