הפעם האחרונה שפגשתיו הייתה לפני כשבע שנים, בישוב מגוריי. אפלפלד בא לשוחח אתנו על סיפרו "האיש שלא פסק לישון" שזה עתה ראה אור. הוא סיפר על תהליך הכתיבה ואז התנצל שלא יוכל להקריא לנו מיצירתו, כי שכח את משקפיו. המנחה הציעה שאולי מישהו אחר יקריא, ואפלפלד אמר: אם מישהו מוכן אז בבקשה. לא זוכר אם התנדבתי או נודבתי אבל בתוך דקה מצאתי עצמי יושב סמוך מאוד לאיש הזה - חשתי את האנרגיה המיוחדת שלו - והתחלתי להקריא מספרו למיקרופון. בתוך שניות הוא עצר אותי והורה לי על האינטונציה המדויקת שיש לקרא את כתיבתו. המשכתי, ידו נותרה על אמתי. יד עדינה, נעימה. הוא עצר אותי עוד פעם אולי פעמיים, ותיקן לי את האינטונציה. עד שנפל האסימון באשר לאינטונציה הנכונה שיש להקריא את יצירתו. בהמשך החמיא לי על הקריאה. לי זה היה שיעור הכתיבה הטוב שקיבלתי בחיי.
מאז המשכתי וקראתי כל ספר חדש שיצא משלו, אפילו קראתי מחקר עב כרס של עורכו יגאל שוורץ על כתיבתו של אפלפלד. ציפיתי, קיוויתי להפתעת ההפתעות בתחום פרס נובל לספרות, פרס נובל ל
אהרון אפלפלד. הוא בטח ראוי יותר מכמה דמויות שקיבלו בשנים האחרונות. אבל זה לא קרה ולצערי כבר לא יקרה. את "תימהון", ספרו האחרון, רכשתי יום או יומיים לפני שהלך לעולמו. לא ידעתי שהוא חולה, לא ציפיתי לזה. כשמת קראתי ספר עיון של
פרימו לוי, "כך היה אושוויץ", ומיד בתומו פניתי לקרא את "תימהון". מהרגע הראשון הספר היה לי קשה. פעם ראשונה מזה שנים רבות, שספר שעוסק בשואה, קשה לי לקריאה, עד שאפילו עברו לי מחשבות להניחו בצד.
הספר נפתח בתיאור מזעזעה של משפחה יהודית בכפר באוקראינה, לא הרחק מצ'רנוביץ', אני מעריך שבעיני רוחו הוא תיאר את הכפר ז'אדובה בו הוא עצמו נולד: בריון הכפר, איליץ', ז'נדרם בחסות הגרמנים, הוציא באיום רובה, את בני משפחת כ"ץ, המשפחה היהודית היחידה בכפר, החוצה, הוריד אותה על ברכיה וכך הורה לה להישאר שעות ארוכות, בזמן ששאר בני הכפר, בוזזים באכזריות את ביתם, ואת חנות המכולת בה שירתו שנים ארוכות את בני הכפר. בלילה אותו איליץ' אילץ את בני המשפחה, כ"ץ שמה, אבא אמא, הבת אדלה סטודנטית בקורס אחיות ובת נוספת בעלת פיגור קל, לחפור בור עמוק בהבטחה שאם יחפרו טוב ישחררם.. ובלילה מאוחר הוא ירה בכל בני המשפחה למוות. ובכל הסצנה המזוויעה הזו צופה בת הכפר אירנה, חברת ילדות של אדלה שזה עתה נרצחה, אישה פשוטה מאוד, עקרה, הנשואה לאנטון, גס הרוח. בעקבות המראות הללו היא מחליטה לנטוש את בעלה ואת ביתה ולברוח. בהתחלה היא מבקרת את דודתה בעיר הסמוכה צ'רנוביץ', ואחר כך היא יוצאת לנוד בדרכים, ממש כמו רוחם של היהודים שנטבחו ולא הובאו לקבורה מסודרת ונשמתם נעה ונדה. אירנה החלה להסתובב כתימהונית בדרכים להזכיר לכולם, אנטישמים גסי רוח שגם ישו היה יהודי. - * לא תכננתי לכתוב סקירה על הספר אבל לפתע שמתי לב שאותה גיבורת הספר אירנה, הנוצרייה, שברחה מביתה עקב המראות הקשים שראתה, החלה נוטלת על עצמה, את מכאובי הזולת, מחלות, מועקות, דיכאונות של האחרים. כך למשל עמוד 204: "אירנה הצילי אותי מידיהם של הרפאים, הם לא מוחלים לי על ששנאתי אותם" אירנה שמעה, חיבקה אותה ואמרה: "'תני לי את הפחד שלך'"
איך אעשה זאת? נבהלה האיכרה. 'תני לי את ידך ואמרי לי, אני מעבירה אליך את הפחד. מכאן ואילך הפחד שלך הוא שלי, אמרה אירנה".. או במקום אחר: "הייתה חוזרת ואומרת, תני לי את ייסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה ייסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידייך". (תימהון ע. 212) ולמה אני מספר זאת. לפני כמה שנים טובות ראה אור סיפור קצר פרי עטי, "סמטת גיטלי". סיפור שזכה במקום שני באיזו תחרות כתיבה ופורסם ב-ynet. בהמשך הסיפור ראה אור באונטולוגיה " ציקלון הזיכרונות" (כתב 2012). הסיפור מספר על אישה שחיה בשכונה חרדית בירושלים והייתה נוטלת על עצמה את מכאוביו של הזולת, גברים ונשים כאחד.
מתוך סמטת גיטלי מאת הח"מ: "היא פעם ביקרה אדם כאן אצלנו בשכונה שהיה חולה לב. היא הניחה את ידה על ליבו במשך שעה ובקשה ממנו שיניח את ידו על ליבה. בתוך זמן קצר הוא נרפא לחלוטין. וגיטלי, גיטלי החלה לפתע לסבול מבעיות קשות בלב. לפתע היא התקשתה בהליכה ובהרמת משאות והייתה חשה עייפות די מהר. ופעם אחרת היא ריפאה חולת סוכרת. היא חיבקה אותה זמן רב, ואחר כך אמרה, זהו. תברכי את ריבון העולמים והאישה בירכה את ברכת ברוך רופא חולים. גיטלי בעצמה לא בירכה. אתה יודע למה? כי היא נטלה את המחלה עליה וגם הסוכרת הצטרפה לרשימת תחלואיה של גיטלי. כל מי שהתלונן על כאבים קשים באחד מאברי הגוף גיטלי הייתה מניחה עליו את היד שלה והייתה מבקשת מהאדם שיניח את ידו על אותו האיבר אצלה, והכאבים היו שוככים אצל אותו אדם. היא הייתה משכך כאבים אנושי. הייתה מבקשת שיברך ואחר כך הכאבים היו עוברים...אבל לא לגמרי. הם היו עוברים אליה".
האם אהרון אפלפלד נוחו עדן, קרא את סיפורי והחליט לאמץ את התמה הזו לאחת מדמויותיו? יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. לצערי, איני יכול לברר זאת אתו. אם במקרה סיפורי אכן השפיע עליו, אז לא אוכל כבר לצערי להודות לו על המחמאה הנהדרת שנתן לי, אחרי שהחמיא לי בסופו של דבר על קריאתי לפני כמה שנים.
ואסיים בפסקה האחרונה בחייו מאת הסופר המצוין הזה, הפיסקה האחרונה בתימהון: " בחצות לילה יצאה האיכרה אל הנשים הצובאות והודיעה להן שאירנה חולה מאוד. הטיפוס דבק בה. היא מפרכסת ומדברת מילים לא ברורות. לשמע הבשורה הרעה כרעו הנשים על ברכיהן והתייפחו ולרגע ברור היה כי העולם מלא חטאים, מלא רשעות, מלא מחלות וייסורים וחשכה רבה. וזו שנשאה את חולייו גם היא חולה במחלה שאין לה מרפא ואין עוד בידה להושיע".
נוח בשלום איש יקר, סופר אדיר. תודה על כל מה שכתבת. אהבתיך.
