בפרשות הקודמות למדנו אודות שיעבוד מצרים את בני ישראל ובקריאה שטחית נראה כאילו השיעבוד הפיזי וההתעללות הנוראה שעברו שם הם העיקר ומהם נפטרו בני ישראל ביציאת מצרים. אומנם כבר בשלב הטלת השליחות על משה להוציא את בני ישראל ממצרים אומר לו ה' (שמותך ג, יב): ...בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה, אבל הרי עיקר המסופר בכתוב מתייחס לכאורה לצדדים הגשמיים של השיעבוד וגם של מכות מצרים. והנה בפרשת השבוע שלנו שיעבוד מצרים את בני ישראל, ברובד הגשמי שלו, נפסק סופית ומיד מתקבלת תזכורת שהעיקר הוא להשתחרר מהשיעבוד הרוחני, שזו התכלית האמיתית של יציאת מצרים, להיפטר מהשיעבוד הרוחני.
דיברנו בעבר על כך שיוסף הצדיק מהווה דמות מופת של אדם אשר בכל המצבים שמר על החרות הרוחנית שלו. בכל מה שעבר עליו, כולל מאסר בלי הגבלת זמן עקב עלילת שוא, הוא לא השתעבד למרירות ולכעסים; בכל מצב שנקלע אליו הוא חיפש ומצא במה הוא יכול להועיל לזולת, לסביבה. ולקראת מותו יש לו בקשה אחת: (בראשית נ, כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. מדוע הסכים שארונו ישאר במצרים כל אותן שנים? מדוע לא נהג כאביו וביקש שיקברו אותו בארץ המובטחת? הפשט הוא שמעמדו השלטוני של יוסף איפשר לו לקיים את צוואת אביו, מה שלא היה נכון לאלה שנשארו אחריו. בפנימיות יש פה רובד הרבה יותר עמוק.
לרובד הזה אנחנו מתוודעים כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו; כי כשהגיע מועד היציאה ממצרים, בני ישראל היו טרודים כל כך בשינוי הפתאומי שמתחולל בחייהם, בשחרור מהשיעבוד הפיזי במצרים, עד שלא זכרו את השבועה שאבותיהם נשבעו ליוסף. מלבד המנהיג שלא שכח (שמות יג): [יט] וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. משה הבין שיוסף העדיף שעצמותיו ישארו במצרים כתזכורת לדורות הבאים שצריכים ללמוד ממנו, לשמור מכל משמר על החרות הרוחנית כפי שהוא שמר. משה גם הבין שהמסר הזה לא התייתר ביציאת מצרים והוא צריך ללוות את עם ישראל גם בדורות הבאים.
לקראת חרות רוחנית בשלב הזה בני ישראל לא חושבים בכלל על שחרור רוחני כי עדיין אין להם בכלל מודעות כזאת. מן הסתם גם לא הבינו מדוע כל כך טרח משה למצוא ולקחת את ארונו של יוסף תוך כדי הלחץ של היציאה החפוזה ממצרים. אומנם בינתיים העם שמח בשחרור מהשיעבוד הפיזי אבל השמחה מלווה בחרדה מפני הבאות. מה גם שכבר אחרי שלושה ימים פרעה מתחרט ופותח במרדף בכוונה להשיב אותם לעבדותם. המהלך הזה הסתיים בקריעת ים סוף, מעבר בני ישראל ביבשה שנתגלתה וטביעת המצרים בים ששב לאיתנו. כתוצאה מהנס הזה התחיל איזה שינוי אצל בני ישראל (פרק יד): [לא] וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.
ההתרגשות מהנס הגדול עוררה אותם לומר שירה (פרק טו): [א] אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַה', וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. בחז"ל יש דעה שמשה אמר את השירה והם ענו אחרי כל פסוק אָשִׁירָה לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. ודעה שניה שמשה אמר וכולם אמרו אחריו מלה במלה. לענייננו זה לא כל כך משנה, מה שכן חשוב זה שלקראת סוף השירה שתוכנה הוא תיאור נפלא של מה שחוו וראו בנס הגדול של קריעת ים סוף, אומר משה כך: [יז] תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ—מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, ה'; מִקְּדָשׁ, אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. להשתחרר מהשיעבוד הפיזי למצרים זה חשוב אבל התכלית היא תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, וגם זה רק שלב בדרך אל התכלית.
הצלע השנייה של הפסוק מציגה את התכלית של ההשתרשות שלנו בארץ הקודש: מִקְּדָשׁ, אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. בניית בית מקדש שבו תשרה השכינה בגלוי. אבל גם זה רק שלב, אומנם מתקדם, בדרך אל התכלית האמיתית, שהיא: [יח] ה' יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד. בגלוי, לעיני כל העמים. כי לאורך ההיסטוריה היינו אנחנו היחידים שדגלו בשם ה', נרדפים בין העמים שחלק מהם אף העזו לטעון שהקב"ה החליף אותנו באומה אחרת. אבל לעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש השלישי והנצחי שיחודו בכך שהוא מִקְּדָשׁ, אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, אז יודו כולם כי ה' הוא המלך על כל העולם. ומה שחסר כדי שזה יקרה הוא שאנחנו נשתחרר מהשיעבוד הרוחני שלנו, שנתחבר לדרכו של משה שהיא אשר תעניק לנו עצמאות רוחנית.
