בעקבות שפע המלל שליווה את השיח השטחי וחסר האחריות בנושא מסתנני אפריקה, חשתי הקלה למקרא הידיעה במאמרו של
משה כהן, להלן
1. לא עוד סיסמאות, דברי-סרק ומלחמת התשה הדדית; סוף-סוף עברנו לשלב טיפול השורש בנושא, שאם יתמיד יביא להסרתו מסדר-היום המיוסר שלנו. בניגוד לסנגורי ההגירה מכל מקום וכמעט בכל מחיר, שמעולם לא הבנתי את מניעיהם ושיקוליהם, אני דוגל בגישה
שמדינה ריבונית איננה פיקציה. זהו ארגון שהוקם לתכלית שאותה עליו לממש אם הוא מעוניין לשרוד. תכליתה של מדינת הלאום היהודי - ישראל - היא לשרת את צרכי העם היהודי, למן הצורך העליון של שימור הקיום הפיסי, דרך מיצוי הפוטנציאל האישי והלאומי של אזרחיה ועד לשימור ופיתוח איכות חייהם. שום מטרה אחרת אינה מחליפה את ייעודה זה של מדינת-הלאום. ישראל איננה פתרון לכלל מצוקות העולם ואינה רקע לבחינה הרפתקנית של רעיונות אוטופיים, שעשויים לסכן את קיומה וייעודה. שישים אלף מהגרים אפריקנים אינם מסכנים את ישראל סיכון קיומי, אולם הפיכתם לראש חץ ומראי כיוון ודרך למאות אלפים נוספים, אינם מתקבלים על הדעת. בכדי להמחיש ולהוכיח זאת, היה על ישראל לגלות החלטיות ונחישות כבר בשלב מקדמי זה של המבחן.
עם זאת, מדינת-לאום היא אורגן חושב (קולקטיבית) ופועל (קולקטיבית), שרשאי, זכאי וחייב לחתור לגישות הומניות ביחס לזולתו, אולם מבלי לסכן את עצם קיומו ואת משימותיו היסודיות, כמוגדר לעיל. סוד גלוי הוא במדעי המדינה ובהיסטוריה לאומית ובינלאומית, שגורם מרכזי ביציבותן של מדינות, הוא רמת ההומוגניות והסולידריות החברתית והלאומית של אזרחיה. ערעור הסולידריות הוא מן האיומים היותר מסוכנים למדינה, יהיה גודלה אשר יהיה. ידועים בהיסטוריה מקרים לא מעטים - למן רומא ועד בריה"מ - בהם החלה התפוררות ושקיעה של אימפריות ומדינות בראש וראשונה מסיבה זו.
מחולל מרכזי של ערעור הסולידריות במדינת לאום, היא הגירה מסיבית של זרים למדינה שאינה מלווה בתהליכי קליטה והטמעה מתאימים, שהם מורכבים, יקרים וממושכים. הגירה מסיבית משנה את תמהיל האוכלוסייה, את היסודות התרבותיים והכלכליים, את השקפות העולם והאמונות ומכאן את הרכב המטרות המשותפות של קבוצת הלאום שהיא גם קבוצת הרוב המעצבת. הסיכון גדל עוד יותר, כאשר קיים במדינה מיעוט שאינו מאמץ או אינו משלים עם מאפייניה הלאומיים. הגירה חדשה המצטרפת אליו, מעבה אותו ומעצימה את השפעותיו, עשויה להפכו לגורם החותר לשינוי ההגמוניה במדינה. מכאן ועד לניסיונות לריסוק המדינה מבפנים, המרחק אינו רב.
ישראל מעצם הגדרתה כמדינה ציונית הינה מדינת-הגירה. הגירת יהודים (עליה) היא מנשמות אפה. עם מיעוט ערבי המהווה כ-21% מאזרחיה, עם כ-4% נוספים של זרים שנמצאים כאן ברשות, ו-3% נוספים שנמצאים כאן ללא היתרים - אין מקום להגירה מסיבית נוספת, כל עוד לא רוכז בה רובו ככולו של העם היהודי. מכלל זה יש להוציא מקרים מובהקים של הצלה מאיום קיומי, כשאלה נמדדים במשורה ומבוקרים היטב.
ההגירה ממזרח אפריקה, התחילה כהגירת הצלה. עד מהרה הפכה ברובה המכריע להגירה שמטרתה שיפור תנאי החיים ואיכות החיים של המהגרים, על-ידי השתלבות במדינות מפותחות. הקרבה הגאוגרפית לישראל, ממדי פוטנציאל ההגירה מאפריקה והאינטרס של מדינות ערב כמצרים, סודן ותימן, להציף את ישראל במהגרים וכך להכביד עליה כלכלית, ביטחונית וחברתית, חוללה תוך זמן קצר איום חברתי-כלכלי וביטחוני ממשי. המהגרים, זכו לתמיכה בלתי מרוסנת ובלתי אחראית מקבוצות שמאל קיצוניות, שבקשו לנצלם לשינוי המאזן הדמוגרפי בישראל. נראה שאצל חלק מהם הפכה התמיכה לחלק מתוכנית שטנית להפוך את מדינת הלאום היהודית ל"מדינת כל אזרחיה". שאיפה זו טיפוסית גם לחוגים קיצוניים רחבים למדי בין ערביי ישראל. אזרחים ישראלים תמימים, שלא הבינו בתחילת האירועים את מלוא המשמעות של האיום המתהווה, סייעו להם במימוש כוונה זו, אך חלקם נסוג ממנה כאשר הבין את האופי והממדים המלאים של הבעיה. מוסדות שלטוניים כבג"ץ וגורמים פוליטיים רדיקליים, התעלמו מעצם קיומו של איום פוטנציאלי מתגבר ודחו על-הסף, בתירוצי סרק שנשענו על עקרונות הומניים, כביכול, ועל נימוקים משפטיים פורמליסטים אך בלתי-רלוונטיים להוויה הישראלית כל טיפול אפקטיבי בבעיה. במאבק בין שתי הגישות - הממשלתית והמתנגדת לה - שימשו בערבוביה גם "תחושות אשמה" מזויפות מימי השואה, וצורך ל"היראות טוב" בחוגי השמאל הקיצוני והאנטי-ישראלי של אירופה המתנוונת. המחזיקים בטיעונים אלה נהגו בחוסר אחריות לאומית מובהק. ראוי לברך על שממשלת ישראל לא נכנעה לקבוצות אלה והתמידה במאמצים לגיבוש פתרון כולל לסוגיה, המתאים לישראל ויכולותיה.
יכולתי להבין ואפילו להעריך את המתנגדים להחזרת המהגרים למקום מוצאם או למדינה חלופית, אילו צרפו להתנגדותם ההצהרתית-סמלית אך חסרת אחריות, אילו התנדבו לאמץ מהגרים אלה ולדאוג אישית לכל מחסורם לפרק זמן של 10 שנים לפחות. סביר שבפרק זמן זה יוכלו להיקלט כאן כתושבים קבועים ולהשתלב בעבודה ובחברה באופן מניח את הדעת. אינני מוצא שום גדלות-נפש בהפגנות-סרק ו"במחאות סימבוליות";
המהגרים אינם זקוקים לסימפטיה מוחצנת. רבים בישראל אינם סבורים שעליה להירתם למאמץ מסוג זה, משום שמוטלת עליה החובה הלאומית להמשיך בהגשת סיוע נרחב ליהודים במצוקה בכל מקום בעולם, ו"עניי עירנו קודמים". פליטים (אמיתיים) הם קטגוריה נפרדת ומספרם נמוך בהרבה ממספר כלל המהגרים הבלתי-חוקיים שהגיעו לכאן. אבל גם במקרה זה, חייבת ישראל, כמדינה קטנה באזור בלתי-יציב פוליטית ודמוגרפית, לקבוע מדיניות הגירה ברורה ומרוסנת. אלה הרואים את הנושא באור אחר, אינם יכולים לנדב אחרים לראותו כמותם, אבל הם יכולים לעשות יותר מאחרים, בחזקת דוגמה אישית, שאם לא תועיל לפחות לא תזיק. בעובדה שאינם עושים זאת, יש מידה רבה מאוד של צביעות וכפל-לשון. דיבורים גבוהה-גבוהה ללא מחויבות אישית מוכחת, הם דברי-סרק ותו לא.
בדמוקרטיה, לא המיעוט החריג מנהל את המדיניות הלאומית. זכותו לנסות ולהשפיע כל עוד הוא פועל בתום-לב ואינו מאחז עיניים; אין טוב לצורך זה מדוגמה למחויבות אישית מהותית. מאחר שטרם הגיעו לתובנה אלמנטרית זו, ולא נראה שיגיעו אליה, מותר להניח שהרעש הציבורי שהם מחוללים הוא כיום "ריפוי בעיסוק", וכך יש לדון בו, אותו ואותם.
טוב ונכון תעשה ישראל אם תמנף את המהלך הנוכחי למאמץ משלים לגיבוש מדיניות כוללת של הגירה לישראל, הכורכת את חוק השבות ליהודים וחוק משלימים למי שאינם יהודים, לפי מטרות המהגרים וצרכי המדינה, ותפרסם זאת. מדיניות חייבת לכלול גם התייחסות לעבריינים על החוק. מוטב להכין זאת מבעוד מועד ולא לחזור על הניסיון הבלתי ראוי מאפריקה או להתייצב בפני מציאות דומה לזו הקיימת כיום בארה"ב ואירופה, שחסרו מדיניות ברורה. בנוסף לא יישמו כהלכה את הכללים שקבעו בעצמן לאותה מטרה - ניהול ההגירה בראש וראשונה לתועלת כלל אזרחי המדינה.
משהחל מבצע החזרת הפזורה האפריקנית למקורותיה או למדינות חלופיות מתאימות, ניתן לברך על המוגמר ולהתריע שאין "להוריד את הרגל מהגז"; חייבים לסיים את הפרשה במהלך רצוף ואפקטיבי אחד ולהוריד את הנושא מסדר היום שלנו.
