מצוות הנטיעה היא אחת מן המצוות הראשונות שנצטווה עם ישראל עם כניסתו לארץ להתנחל בה. על-אף שמצווה זו אינה נכללת בין תרי"ג המצוות שבתורה, ייחסו לה חכמי ישראל חשיבות עצומה וקדושה מיוחדת ליישוב העולם ולקיום האנושות. מצווה זו קדמה למלחמת ישראל ולכיבושה של הארץ. בהיות ומטרת המלחמה של הצבא בישראל ותכלית הכיבוש של ארצנו בכל הדורות הייתה לשם ישוב הארץ והיאחזותו בה. התורה הזהירה את אנשי הצבא לשמור על המטעים בתוך המלחמה והקרבות, גם אם לשם כיבוש וניצחון יש צורך בעקירתם. כמו שמצווים אנו לשמור על חיי האדם הנברא בצלם אלוקים שלא בשעת מלחמה, כך נצטווינו ונצטווה צבא ישראל לשמור על האילנות גם בשעת מלחמה. וזאת, בשל הנטייה הטבעית כביכול המתעוררת בקרב החיילים בזמן המלחמה המתאמנים להרוס, להשחית ולחבל.
לכן הזהירה התורה לחוס על המטע והצומח. ועל כך נאמר הצו: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" לעם ישראל במדבר, שאומן לחיי מחנה ולא הורגל לעבודת קודש זו, כמו שציינו חז"ל בעלי המדרש: "כשהיו ישראל במדבר 40 שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשלו מצוי להם וענני
כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיוון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו ויצא ויטע נטיעות, כמו שכתוב 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'" (ויקרא רבה כ"ה ה').
מכוח צו זה, קידשו חז"ל זמנים ומועדים מיוחדים לאילנות. הם קבעו את ראש השנה לאילן בט"ו בשבט כיום של התייחדות עם הצומח וכתקופת ההתמסרות לקיום מצוותיו, חוקיו ומנהגיו התלויים בארץ ישראל. יום זה של ראש השנה לאילן חייב לחזק ולהגביר את הקשר בין עם ישראל לאדמתו ולתורתו.
ייחודו של החג שכל כולו ארץ ישראלי, ועל כן קבעוהו חכמינו ז"ל כזמן המתאים לחישוב זמני ערלה, מעשרות, רבעי, שביעית וכו'. על-מנת שנבין בקביעת הזמנים באותן המצוות התלויות בארץ ישראל, קיימים דינים ואיסורים לאכילת פירות שהם "ערלה", "נטע רבעי", וכן פירות שלא הופרשו מהם מעשרות. כדי לקבוע את שנות האילן וכן את מספר השנים המותרות לאכילת פירותיו נקבע חג ט"ו בשבט כראש השנה. משום כך, פירות האילן שנטעו אותם לפני ט"ו בשבט לאחר שלוש שנים יצאו מחזקת "פירות ערלה". כמו-כן, אם נטעו אילנות לפני ט"ו בשבט לאחר ארבע שנים יצאו מחזקת פירות של "נטע רבעי" והפירות מותרים באכילה. כך נוהגים גם במעשרות.
הנטיעה הראשונה בתנ"ך מופיעה אצל אברהם אבינו, אבי האומה, כפי שהדבר מצוין בספר בראשית: "ויטע אשל בבאר-שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (פר' כ"א פס' ל"ג). מנטיעה זו לימדונו חז"ל לנטוע ולהשריש אמונה בלב האדם, הטמנת הזרע במעמקי האדמה ונטיעת השתיל הרך בקרקע בהם מייחל האדם לחסדי הבורא ומתפלל אליו. ויפה ביטאו זאת חז"ל שבליל ט"ו בשבט יורד מלאך מן השמים ומכה על ראש כל צמח ואומר לו "גדל". ביום זה נפתחים מעיינות של אהבה לחי ולצומח לפי שהוא "ראש השנה לאילנות".
חכמינו ז"ל דייקו בלשון המשנה ואמרו כי ט"ו בשבט "ראש השנה לאילן" בלשון יחיד וכוונתם לאילן מיוחד והוא האתרוג. לכן הקפידו בקהילות רבות בעולם להתפלל ביום ט"ו בשבט בכוונה גדולה כדי שיזכה האדם לאתרוג נאה לקראת חג הסוכות הקרב ובא. לתפילה זו הייתה משמעות בדורות הקודמים כשהאתרוג היה יקר המציאות, ולזכות באתרוג נאה ומהודר היה דבר נדיר. וכיוון שהאתרוג מסמל בהשקפת חכמינו את הלב היהודי, התפללו "ביום הדין לאילן" על אתרוג נאה ומהודר המסמל לב טהור.
ידוע הסיפור על הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל מי שהיה רבה הראשון של ארץ ישראל המתחדשת. בחגיגת הנטיעות הראשונה במגדיאל התכבד הרב בנטיעה הראשונה כשקם והלך לנטוע התרגש מאד, דמעות זלגו מעיניו ופניו היו כלפיד אש. כאשר הגישו לו את המעדר, סירב לקחתו והתכופף, ובידיו טיפל ברגבי האדמה, וכולו נתון ברעדת קודש. כאשר נשאל מדוע הוא מתרגש השיב שנטיעת עץ פרי בארץ ישראל אינה סתם פעולה חקלאית רגילה זוהי הידבקות במידותיו של הקב"ה, שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה. לא נאה למצווה כה חשובה להשתמש במעדר אשר מהווה "חציצה" בין האדם לאדמת הקודש.
בימינו, מחג הנטיעות הפך היום ליום "שמירת הטבע", להגן ולשמר את טבע הארץ ולשפר את איכות הסביבה. ועל כן, ביום זה נוהגים לטייל בנופי הארץ להכרת אתרים חדשים בה ולהדריך לאהבת הטבע ושמירתו בבחינת "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה".
