מקובל, אומנם, שמקורו של ט"ו בשבט (החל מחר, יום רביעי) עוד בימים שעם ישראל התנחל בארצו, אך עם זאת ברי ומובן שיום ראש השנה לאילן כלל לא היה קדום בישראל ולא היה קיים בתקופת התנ"ך. אחרי ככלות הכל ראוי לזכור שאין הוא נזכר במקרא, מה גם שבני ישראל כלל לא העלו כלל בדעתם אימתי בכלל חל יום שכזה.
מסתבר שהבירור על היום שבו יש לקבוע את ראש השנה לאילנות החל רק בימי בית הלל ובית שמאי. בעוד שבית שמאי סברו שיש לקובעו באחד בשבט - בית הלל היו משוכנעים שדווקא ה-15 בו הוא המועד הראוי לציון. ואכן, בסופו של דבר נפלה ההכרעה על ט"ו בשבט.
מטרת הפלוגתא עם זאת ראוי לציין שט"ו בשבט כלל לא נקבע כחג, וגם לא כיום נטיעת האילן. כך או אחרת, מסתבר בעליל שמקור חילוקי הדעות בין שני הבתים נעוץ, למעשה, בסדרת תצפיות שערכו שני הבתים היריבים בגשמי הארץ ובחיי האילנות.
אחרי ככלות הכל צריך להודות שכל הפלוגתא בין בית הלל לבית שמאי לא באה אלא לצורך המטרה האחת והיחידה: לקבוע את יום ראש השנה של האילן עבור הדין בענייני מעשרות, שכן לפי הדין אסור לעשר מעשרות מן הפירות של שנה אחת לפירות של השנה החדשה.
הסימן לחג הדברים אמורים, כמובן, בפירות שנחנטו לפני ראש השנה לאילן לבין פירות שנחנטו לאחריו, כך שלצורך הדין הזה בלבד היה צורך לקבוע אימתי באמת חל ראש השנה לאילן, ולא, חלילה, כדי להפוך את היום הזה ליום-נטיעות.
כיום משמשת פריחת השקד כסימן ליום ראש השנה לאילן, ואילו לאבותינו היו טעמים יסודיים יותר לקביעת מועד הפרחתו של עץ ממין אחד. בכל הספרים התלמודיים והגאוניים לא נזכר עץ השקד אפילו פעם אחת, ולו ברמז בלבד. בכל אופן, אבותינו, עובדי האדמה, שמו לב לזמן שבו שותה העץ מהמים של השנה שחלפה לבין הזמן שבו הוא מתחיל לשתות מן המים של השנה החדשה וכך הם קבעו את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות.
