מצאתי עצמי חוזר לשני ספרים של עמוס קינן: "אל ארצך ומולדתך" ו"בדרך לעין חרוד" שכתב עמוס קינן לפני למעלה מארבעים שנה, סופר שכבר אינו אתנו כבר למעלה משמונה שנים. קשה היה לחזור ל"בדרך לעין חרוד", בו חזה את הרוח הרעה המשתלטת על מדינת ישראל ועל שלטון משיחי צבאי. ספר המצביע לקראת מה הולכת מדינת ישראל והקשיים הנערמים בניסיונות להגיע אל מחוזות החופש.
לזכרו של עמוס קינן אני מבקש לשוטט בנופי כתובים של שני סופרים, שהשם "אשמת שומרון" קיבל ביטוי ביצירותיהם. שוטטות שהיא יותר נגיעה קלה בכתובים של שני הסופרים - עמוס קינן ואברהם מאפו.
אברהם מאפו, מראשוני הספרות העברית בעת החדשה, פתח את ספרו "אשמת שומרון" בתוכחה - "אמת ונכוחה ברחו משערי שומרון להיטמן בנקרות צורים ובסעיפי סלעים" . אברהם מאפו הלך בעקבות הספרות המקראית ונתן ביטוי כואב וזועם בשנת 1865 לניוון ולקוטביות החברתית, שכרסמו ללא רחם בחיי החברה הישראלית בשומרון בימי המלכים פקח בן רמליהו והושע בן אלה, שדרדרו את ממלכת ישראל עד לחורבנה.
120 שנה אחרי אברהם מאפו מעלה עמוס קינן מדרגה את הביקורת הזועפת והבועטת בחברה הישראלית בפרק "אשמת שומרון" בספרו "אל ארצך ומולדתך". עמוס קינן ב"אשמת שומרון" רואה את מה שעושה מדינת ישראל מאז 1967, כפי שראה עמוס אחר, הנוקד מתקוע, בפרק ד' פס' 1: "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן בְּהַר שׁוֹמְרוֹן הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים ...".
עמוס קינן מפנה אצבע מאשימה כלפי רוצצי חיי אביונים פלשתינים בשומרון, הוא בין הראשונים המתריס ב
מתנחלים המתיישבים על אדמות פרטיות של פלשתינים וגוררים את הממסד לתמוך בפעולות השוד והגזל.
כשם שלא רצו לשמוע את עמוס הנוקד - המוכרים "בְּכֶסֶף צַּדִּיק וְאֶבְיוֹן בְּעָבוּר נַעֲלַיִם" בימי האופוריה כשנת 760 לפנה"ס בתקופת עוזיהו מלך יהודה וירבעם בן ייואש מלך ישראל, שהשתלטה על הארץ בימי עמוס הנוקד מתקוע - כך אטמו אוזניים ודחו בשאט נפש את זעפו של הסופר עמוס קינן בימי האופוריה בשנת 1967 לספירה.
לצערי, שמו של עמוס קינן הולך ונשכח. לא נעשתה פעולה ראויה להנצחת פועלו החברתי והתרבותי. נותרנו עם פעולת הנצחה בודדת ומרשימה מאוד במדרשת שדה בוקר לפני מספר שנים ביוזמתה של המשוררת אילנה שחף. דווקא במדרשת שדה בוקר - השוכנת בפנינת נוף, העולה מהצוק המשקיף אל מרבדי צבעים יפים, לעתים רכים ולעתים זועפים העולים מהמדבר - הקדישו מושב מיוחד בפסטיבל שירי מדבר לציון פועלו הספרותי של עמוס קינן. היה זה מרגש שבחיקם של מרבדי נוף מרהיבים הקדישו מושב מיוחד למי שביקורתו הזועפת והמייסרת על החברה חצובה מנבכי אהבתו הגדולה לנופי הארץ הזו- "הארץ הקודרת והיפה, שאין בה רוך ונדיבות, אני מרגיש אליה קשר בגלל הנוף... הושע ועמוס דיברו מהמקומות האלה. אבל זה היה כל כך מזמן ואחר כך שום איש לא דיבר אלי משם מהנוף הקסום והאהוב..." ("אל ארצך ומולדתך" בפרק "אשמת שומרון" עמ' 133) .
"אשמת שומרון" של עמוס קינן מבטאת את כאבו ואת התייסרותו, כי בארץ שלנו, בארץ שהוא כינור ראשון לנופיה יש "הרים פצועים, צלקות בתוך שיר השירים, ישימון מאיים בתוך הירוק, משהו רובוטי דורסני בתוך ההרמוניה של ארץ ושמים, מגף דורס ארץ חמדה ...יש על מה לבכות . הארץ הפורייה הזו, ערש התרבות של העולם, נדלדלה ממלחמה למלחמה . מכיבוש רודף כיבוש..." ( שם, עמ' 132).
יש מי שיצביע על עמוס קינן פורק כל עול, בשבילי הוא האיש הנושא את כל העול ואת כל כאבה של ארץ, זעמה המתפרץ כנגד "מי שלקח את פרדסי השרון וכולם עכשיו סטריאו בצבע " (שם עמ' 132)
ראוי עמוס קינן האוהב והמאהב של נופי של ארץ ישראל, שוחר דפוסי מוסריותה והמכבד הגדול של כל החיים בתחומיה - יהודים וערבים - שלא ייעלם מאתנו בנבכי הזמן החולף.
יש מי שיצביע על עמוס קינן המתנגד לשליטת ישראל בשומרון אויב. האומר אויב לא ידע עד כמה עמוס קינן היה האוהב והיה המאהב של "שומרון, עמק דותן, היפהפה, הפורח. העמק שבקצהו, שוב מדרונות. על המדרונות, איריס כחול. מים בכל מקום, נחלים, פלגים שלוליות ..." (שם עמ' 136)
מתוך אהבה למקום, מתוך אהבה הגדולה לחיים בארץ ישראל - ליהודים ולערבים - עמוס קינן היה בין הראשונים, שהתייחס לחיים משותפים בחיק הנופים האהובים. הוא היה בין הראשונים שזעק, כי יש לכבד מאווים לאומיים של בני ערב החיים בתוכנו, להקשיב להם ולכבדם לא מתוך יהירות כוחנית מתנשאת, אלא מתוך עמדה של שוויון.
מתוך אהבה לנופי הארץ מתוך אהבה לחיים בה עמוס קינן חותר לציין גבול, גבול המבתר בתוך יפי הנוף השובה את רגליו ורוחו. הוא מבין כי "יש מקום שבו מתחיל הנוף להתערבב ומתחילה ישראל, זאת ישראל שלנו. של עמק יזרעאל, עמק בית שאן, המעבר לא דראסטי, לא מעיק, הוא נינוח. מתאפשר לנשום. בצידי הדרך ערמות כרוב וחסה. שורות של ברושים. המעבר אורגאני, ידידותי. פה יכול לעבור גבול בין שכנים. לא בין אויבים. האיריס פורח גם כאן בשומרון וגם בגלבוע שלנו" (שם עמ' 136)
אם עמוס קינן היה אתנו היום, אין לי ספק שהיה מצטרף למפגינים בסוסיא נגד ההחלטה הלא מוסרית להחריב מאות שנות חיים של כפריים פלשתינים, להרוס כפר ולמוסרו למתנחלים. אם היה אתנו היינו פוגשים בסוסיא את שוחר הנוף, עמוס קינן, אותו עמוס, שהתפרץ בזעם לפני למעלה מששים שנה כלפי קבוצת פרשים של משטרת ישראל, שחרכו שדה יפהפה של כלניות אדמדמות בשטח 9 רק כדי להסתער על עורך
העולם הזה אורי אבנרי, על חבר הכנסת תופיק טובי, המשורר יבי, הסופר וחבר הכנסת אמיל חביבי ועוד קומץ זעיר של מפגינים, שעמדו הרחק משדה של פרחים מוגנים.
