הלך מאתנו המשורר חיים גורי, מי שהעמיד שורה של שירים קאנוניים כמו "באב אל וואד", "שיר הרעות", "הנה מוטלות גופותינו" ועוד. משורר, שהיטיב לשורר את המולתה של ההיסטוריה ושיריו הפכו לחלק בלתי נפרד מטקסים לאומיים. הוא קנה לו מקום נכבד באתוס הישראלי, שעיקרו הזיכרון המשותף והרעות, שהיו לב הזהות של "אנחנו". חיים גורי היטיב לתת ביטוי ייחודי לצערו של העולם, כאביה והתחבטויותיה של החברה לצד שירה אישית אוהבת חיים. מתוך הערכה רבה למשורר חיים גורי אני מבקש לנהל שיחה כואבת עם פרק אחד בשיריו. שיחה של אוהב.
"זֶה הַשּׁוּק הַיָּשָּׁן בְּשִפְעַת מִזְמוֹרָיו, בְּסַכִּין שֶׁבַּגַּב, בְּשָׁפָם הֶעָבוֹת" - ביטוי מכליל ומצמרר משירו של חיים גורי הנושא את השם - "מַסָּע אֶל הָעִיר הַתַּחֲתִית" - מעורר בי מחשבות נוגות. כואב לי לקרוא תיאור זה בשיר של משורר אהוב עלי, שאני מעריך ומכבד. כואבת לי עלייתו על שרטון הדה-מוניות של בן העם האחר, החי כאן כמוני על אותה כברת ארץ וצבוע בדיוק כמוני בצבעיה. ניסיתי לראות בשורה זו כדור תועה, שנפלט בשגגה. לצערי, ככל שאני חוזר אל צירוף המלים המצוטטות, אני חש מטחי מלים קשות, שהיום אנו אוכלים את פרותיה הבאושים.
זה כבר לא כדור תועה, כש"לְשָפָם הֶעָבוֹת" מתלווה התפייטות משורר מוערך, החובט בשפה העברית, פוצע אותה בכותבו -
"עִיר פּוֹשַׁעַת, הֲזוּיָה בְּכַפּוֹת צְרִיחִים". מצער שזה מה שנאמר לכתובתה של האוכלוסייה החיה בעיר התחתית למרגלות הר הכרמל בשנות החמישים של המאה הקודמת.
כואב לי, שחיים גורי עלה על שרטון של שירה, המעגנת דפוסי דה-לגיטימציה של ערביי חיפה התחתית.
הסטריאוטיפים השליליים של דה-לגיטימציה, שליוו את העם היהודי ופגעו בו תקופה ארוכה שם(!), מועצמים כאן(!) בשיר של משורר עברי, היורה לעבר עם שלם בהכללה מתנשאת.
אודה, שקשה לי לכתוב שורות אלו, כי אני אוהב את שיריו של חיים גורי. אך דווקא היום, שאנחנו מתבצרים בעמדת הכובש ושבויים באמירות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם", קשה לקרוא שורות של משורר, שלמעשה מצדיקות מעשי נקם ואכזריות בעיר כבושה. בשיר "בְּדֶרֶך בְּאֵר שֶׁבַע", שפורסם ב-1949 מצדיק חיים גורי "עֶבְרַת לוֹחֲמִים נֻקְשָׁה, סְמוּקַת דָּמִים", כי הרי הם באו ל"קֶרֶת הָאוֹיְבִים! פּה גְּוִיָתֵךְ מוּטֶלֶת. וּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ, עִיר, אֵין זִיעַ. עָשָׁן שָׁחוֹר עוֹלֶה מַּפַּץ קִירוֹת וּבַיִת". לכן ישנה אצל חיים גורי הבנה והצדקה לפורקן של מעשים, שאסור לעשותם בחברת בני תרבות. לצערי, זה הנרטיב, שראה את באר שבע וכן את חיפה התחתית - את תושביהם הפלשתינים - כבני "עִיר פּוֹשַׁעַת, הֲזוּיָה בְּכַפּוֹת וּצְרִיחִים".
הנרטיב הציוני בשירת חיים גורי מתעקש לראות את בן העם הערבי "כִּבְנֵי עִיר פּוֹשַׁעַת", ולא כפי שראתה אותם משוררת אהובה עלי, חיה קדמון, בכותבה "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ". כל מעשה של פגיעה באוכלוסייה אזרחית הוא פשע בלתי נסלח.
חובה עלינו להוקיע מתוכנו שירה המגלה הצדקה והבנה למעשי נקם ואכזריות בעיר כבושה.
כשנה לאחר שפורסם השיר "בדרך לבאר שבע" מפרסם חיים גורי בשנת 1950, את "סוף הקיץ". כאן חש חיים גורי צביטות ראשונות קלות של המלחמה "אֶל פֶּרֶא בֻּסְתָּנִים, אֶל נוֹף אֲשֶׁר אָבַד" נוף שהפך ל"צִיַּת קוֹצִים צְרוּבָה". ובחלוף השנים ב-1954 ב"זיכרונות העבר הקרוב" הצבר חיים גורי עורך חשבון נפש חלקי עם נימת צער, כאב וחרטה על הפגיעה ועל החורבן שהבאנו על הנוף האנושי ועל נופי הבוסתן והצבר. המשורר שכאב את מות רעיו לקרב חש במרחק שנים לאחר אותה מלחמה גם את כאבו של האחר. חבל שבעיצומה של המלחמה לא אמר ולא כתב חיים גורי "
רָצוּי לוֹמַר אֲחֶרֶת, לַעֲשׁוֹת אֲחֶרֶת, אוּלַי לא מְאוּחָר". חבל שאמירה זו התמהמה ונאמרה רק ממרחק של עשרות שנים בשנת 2002.
החזיונות והביעותים - החודרים לשירתו של חיים גורי אודות יום פירעון החוב והנקם על "בֻּסְתָּנִים שֶׁקוֹצֵיהֶם גָּבְהוּ ...חַלּוֹנוֹת רֵיקִים וְאֶבֶן חֲרוּכָה. זֶה כְּפָר מֵתִים" - יוצאים באלו הימים מ-ד' אמות של אמירה שירית בשירי "סוף הקיץ". אנחנו רואים אותם כבר יום יום במאבקם הנחוש של פלשתינים נגד מציאות של היותם נשלטים על-ידי עם אחר. האמירה השירית של חיים גורי, החוששת מתגובת זעם צודקת, קורמת היום עור וגידים ברחוב הפלשתיני המפגין ומביע את כמיהתו לכינון מדינה פלשתינית.
בשיר "מַפָּה" מתוך "זִכְרוֹנוֹת הֶעָבָר הַקָּרוֹב", ניתן לחוש נימת חרטה וכאב על הרס הנוף, הבית והבוסתן תוך מתן ביטוי לחשש מיום נקם, שעלול לפקוד אותנו. לצערי, חיים גורי וציבור גדול בישראל עבר שנים של הדחקה, כי מדובר בצו גורל - "אֵין מָנוֹס מִכָּל אֲשֶׁר הָיָה, וְזֶה חַיָּב הָיָה לָבוֹא וְלִהְיוֹת", כפי שבא לידי ביטוי בשיר "כובד" (1954).
אני חולק על חיים גורי, שזה היה חייב להיות. לא הייתה חובה להרוס לחלוטין חמש מאות כפרים. אני שולל את הגישה שנתקבעה, כי לא הייתה ברירה, ולא היה מנוס, אני מבקש לומר לכתובתה של שירת חיים גורי בנחישות רבה,
כי היה מנוס מכל אשר היה. לא הייתה הצדקה לגרש במבצע "דני" תושבים ילידים מהעיר רמלה ומהעיר לוד. כך גם בשורה של מבצעים נוספים, בהם גורשו אזרחים מבתיהם. בכל מלחמה יש מנצחים ומנוצחים. גם במלחמה הזו היה מנצח ומנוצח, שחלקו נס מביתו וחלקו גורש. אחריות לתוצאה האומללה יש גם להנהגה מדינית כושלת של המנוצח. אך בתום מלחמה זכותו של המנוצח לבטא את כמיהתו לחזור לביתו וחובת המנצח לפתוח לבבות למצוקת המנוצח. מי שמבקש באמת ובתמים להגיע להסדר או להסכם חייב להכיר בזכויותיו של המנוצח.
אינני בא לתקן עוול של האחד על-ידי יצירת עוול לאחר.
בהסכם של אמיצים ניתן להתגבר על משוכה זו. בכך שישראל תכיר, שגם לה יש אחריות. בעצם ההכרה טמון המוצא להיחלצותה של ישראל ממעגל האימה. כאן יש תפקיד חשוב לשירה ולספרות, להיותם חלוץ בפני המחנה.
