הטריבונל מתכנס - דמו של מי יותר הפעם

לטריבונל ¹ העממי הזה, המתכנס מידי ששי בשבוע, יש גב, המייצר בקביעות חמרי השיסוי הנכונים, בהתכנסות הכיכרות השבועית של המחאה. במוצ"ש, כאן נישאות הסיסמאות. כאן מושלכת הדמוקרטיה שוב ושוב לפח: "נתניהו אשם עד שתוכח חפותו", וגם תרשים מדויק לכל מי שאמון על התחביב "עשה זאת בעצמך" (D.I.Y): מכשיר ידוע ומוכר מתקופת הטריבונלים, זבי הדם: הגיליוטינה. מכשיר ההרג הזה מוצג כאן, בפלקטים קורעי עיניים, בראש חוצות, לבל יטעה איש: זו מטרתם הסופית של המפגינים... גיליוטינה. כך פועל המיעוט השמאלני למען הדמוקרטיה בישראל. כך פועל שילוב ידיים הזוי ומטורלל של קבוצות אנרכיסטיות ותנועות שמאל, נגד שלטון, שנבחר באורח דמוקרטי למהדרין ולחלוטין. כך עושות יד אחת, תקשורת צמאת דם ואותן תנועות "מהפכניות", על גבול חוסר השפיות. לכאן הגיעו כולן ולכאן הביאה אותן ההכרה בעובדה שאין הן יכולות להפיל את המשטר הנוכחי, באותו דרך בה נבחר: בקלפי. ההכרה בעובדה הזו היא מעבר לכוחותיהן. היא מהם והלאה. לאן תוביל אם כן "דמוקרטיית הכיכרות"? השילוב של המדיה תאבת הרייטינג ודינמיקת הכיכרות, שהיא תמצית הדמגוגיה, מציג מודל הרסני חדש, אשר עלול לגרום להחלשה אנושה של הדמוקרטיה. כבר בעשור הקודם נשמעו דעות האומרות כי ניתן לקיים הליך דמוקרטי תקין לחלוטין באמצעות סקרים אינטראקטיביים המאפשרים לצופים להביע את עמדתם על נושאים העומדים בראש סדר יומה של המדינה. לא צריך להגיע לקלפי. סקר אינטראקטיבי כזה בוצע לפני כעשור על-ידי חברת הלווין BskyB. התברר כי מספר המשתתפים שהצביעו בסקר על תקציב המדינה דרך הטלוויזיה היה גדול פי עשר ממספרם של אלו שהשתמשו באינטרנט לצורך ההצבעה. ד"ר למלשטריך-לטר ממקימי ביה"ס לתקשורת במרכז הבינתחומי, אומר כי מצב שבו מאות אלפי ישראלים יוכלו להצביע במעין "משאל עם" או טריבונל עממי בטלוויזיה, עלולה להקשות מאוד על הדמוקרטיה בישראל. "מגיני" הדמוקרטיה בישראל, אלו הנלהבים, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אינם מבינים כי האש אשר הציתו תכלה אותם, את הדמוקרטיה ואת תקוותם לשוב לשלטון.

נתניהו בין ניו-דלהי לוושינגטון

בשנים האחרונות היה נתניהו ראש הממשלה הראשון שהצליח, במדיניות החוץ הנועזת שלו לפרוץ גבולות, תרתי משמע, ולהתוות כיוון חדש ונועז לישראל בתחום זה. מערכת יחסים, שעד לפני מספר שנים נראתה כבלתי אפשרית למדינת ישראל הנצורה, למעשה נבנתה מחדש מהמסד עד הטפחות. נכון שהיו לישראל יחסים דיפלומטיים עם המדינות בהן ביקר רה"מ במהלך השנים האחרונות, אולם הם דישדשו במי אפסיים. נתניהו הפיח בהן רוח חדשה. יוון - קפריסין, אפריקה, סין, הודו (ביקורי גומלין), רוסיה (6 פגישות עם הנשיא פוטין), וכמובן ארה"ב, פעילות זו הוכיחה שוב את יכולתו המופלגת של רה"מ בהעצמת מעמדה של ישראל. רבים סבורים שפגישות אלו, יסודן בסוג של שליפה מן המותן. אזכיר רק לחמשת קוראי הנאמנים, אפיזודה "קטנה" שנחרטה בזכרוני (היא ממחישה במעט את המחשבה והתכנון המושקעים בפגישות הללו). ב-24 ביוני 2012 נחנכה בעיר נתניה אנדרטת הניצחון לציון ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נשיא רוסיה הוזמן לטקס (פוטין הזכיר עובדה זו והתרשמותו העמוקה מהביקור ההוא, בפגישתו האחרונה עם נתניהו). מארגני הטקס לא שכחו, בהנחיית נתניהו, להושיב מול פתח היציאה מהאנדרטה כמה עשרות וטרנים, עולים מרוסיה כמובן, מבוגרים מאוד בגילם, שחזותיהם עמוסים אותות הצטיינות, מעידן הקרבות המרים ההם. לא אשכח את הבעת ההשתאות על פניו של פוטין בראותו את שורת הגיבורים הזו. אין לי כל ספק כי את אהדתו של פוטין לישראל, קוצר עכשיו נתניהו, כאשר רוסיה ממלאה תפקיד כה מרכזי בסוריה, עם שוך הקרבות. מדינת ישראל איננה יודעת להכיר תודה לראש ממשלה שהוא בין הטובים שידעה.