לא להתנכר לפרשת "משפטים"

מי שמחלק היום צווי גירוש לאנשים חורגים לאלוהים ולאדם, שגנבו גבולות והגיעו למדינת ישראל, הוא מתנכר לפרשת "משפטים", המדגישה "וְגֵר לֹא תּוֹנֶה וְלֹא תִּלְחצנוּ כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ"ב 19). הרואה באותם בנים חורגים לאלוהים ולאדם כתופעה סרטנית, פוסח על הדרישות המוסריות שפרשת "משפטים" מפנה אלינו. מתנכר לפרשה מי שמתעלם מהעובדה שבדרכי הרעב מישראל לאפריקה הלך פעם אברהם, אבי האומה (בראשית י"ב 10) ואף יותר מאוחר גם ניניו, בני יעקב, ירדו לשבור שבר באפריקה, כי כבד היה הרעב בארץ כנען. עכשיו בדרכי הרעב מאפריקה גנבו גבולות ומצויים בתוכנו כ-40,000 בנים חורגים לאלוהים ולאדם, שיש מי שמבקש לגרשם תוך התנכרות לציווי פרשת השבוע שלנו. בשנת 1946 השמיע הכומר הגרמני מרטין נימולר דברים מייסרים לנוכח גילויי אדישות ועמידה מהצד, כאשר מתחוללת פגיעה באחר - כשעצרו את הקומוניסט לא צעקתי, כי לא הייתי קומוניסט. כשעצרו את הסוציאליסט לא צעקתי כי לא הייתי סוציאליסט. כשעצרו את היהודי לא צעקתי כי לא הייתי יהודי. וכשעצרו אותי - לא היה מי שיצעק להושיע אותי. אמירה זו מלווה אותי בעת קריאת פרשת "משפטים", הפרשה השישית בספר שמות, שמציבה בפני מי שקורא אותה, מחויבות לא לעמוד מהצד, לא להישאר אדיש לנוכח הצעקה של החלש והאחר. הקריאה בפרשת "משפטים" מציבה בפני כפרט בתוך חברה ומהחברה בכללותה דרישה למחויבות לערכים חברתיים ולהשמיע מחאה כאשר הם נרמסים. פרשת "משפטים" מציבה בפנינו אתגר לתרגם את חזון הפרשה הלכה למעשה. להפוך את המעמד עם העוצמות של כל פלאי הפירוטכניקה מהפרשה הקודמת, פרשת יתרו, ואת שלל המשפטים בפרשה שלנו למהות החיים היומיומיים.

הון אנושי

משלל המשפטים אני מבקש להפנות את תשומת הלב למחויבות, הדורשת מאיתנו הפרשה כלפי החלש וכלפי האחר בחברה. החובה לא להיות אדיש כלפי מצוקותיהם, לא לעמוד מהצד, כשהמארג המוסרי והערכי של הצווים בפרשת "משפטים" נרמס, הן ביחסינו כלפי האחר והן כלפי החלש בחברה שלנו. ציוויי השמיטה של עבדים בהם נפתחת הפרשה (שמות כ"א 1-11) כפי שמנוסחת אינם אקטואלים כיום. אך האם לא עלתה על בימת חיינו גרסה חדשה ומודרנית של סחר בעבדים? האם אין בקרבנו שכבות חלשות עובדות, משועבדות תמורת שכר רעב? אם זה פליט האימה מסודן, אם זה הפלשתיני שמוכן למכור את כוח עבודתו, אם זה העולה מאתיופיה או מארצות חבר העמים, שמוכן תמורת כל שכר שיוצע לו לעבוד, גם אם השכר הוא משפיל לפי שעת עבודה ללא תנאים סוציאליים וללא זכות להתארגן בארגון עובדים. העבדות המודרנית היא התופעה של חברות כוח אדם המעסיקות היום הון אנושי כאילו סחרו בַּעֲבָדִים. המחוקק העומד מאחורי חיבור המסמך של פרשת "משפטים" מודע לקושי של יישום חזון ההלכה למעשה, לכן יש בפרשה ירידה לפרטים במיוחד בכל הנוגע ביחס לחלש ולאחר - "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמְּךָ, לֹא תִּהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה, לא תָּשִׁים עָלָיו נֶשֶׁך" (שמות כ"ב 24) - ולא תזרוק אותו מביתו, אם הוא חייב כסף לבנק. המחוקק יורד לפרטים הקטנים ביותר בדרישתו מאיתנו כחברה להשתית במערכות חיינו כיום רגישויות רבות כלפי אדם, הנמצא במצוקה, במיוחד כשהוא נזקק להלוואה והחיים העמידו בפניו מצב של קשיי פירעון. תופעה של אדם עובד, שנקלע לקשיים בפירעון משכנתא, אסור שתסתיים בפינויו מביתו. במיוחד כשבפסוק הבא באה הדרישה "שֶׁאִם תַּחְבּוֹל שַלְמַת רֵעֲךָ עַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ תָּשִׁיבֵנוּ". הפרשנות החברתית שחייבת להינתן כיום לשמיטת כספים, שהחלה בתיקון הפרוזבול - חייבת לקבל לבוש של תיקון עולם חברתי. תיקון עולם שביטויו בנית חברה על אדנים, שלא ההון יהיה המנווט בה, אלא גולת הכותרת שלה תהיה האדם העובד והיוצר בחברה, והגשת כל הכלים שחברה חייבת להגיש לאדם שנמצא במצוקה. הרמב"ן שואל שאלה מעניינת - מדוע פרשת "משפטים", על שלל המשפטים שישנם בה, התחילה דווקא במשפט הראשון שלה "וְאֵלֶה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶר תָּשׁים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִּקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי... בַּשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". מדוע הצו הראשון בפרשה כה משמעותית בגיבוש דפוסי חייה של החברה היהודית מתחיל בָּעֶבֶד, בָּעוֹבֵד? ועל כך אומר הרמב"ן מפני שיש בשילוח העבד העברי בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים. זכר לחרות לחופש. המסקנה שחייבת להנחות אותנו מפרשנותו של הרמב"ן, זו החתירה הבלתי פוסקת לבנות חברה יהודית לא על אדנים של קוטביות חברתית, אלא לבנות חברה, שקולו של האדם העובד יהיה בראש מעיניה, ולוֹ - ורק לוֹ - תהיה הגמוניה בחברה.