נער הייתי וגם זקנתי ויודע אני היטב שעם ירידת המתח והחזרה לשגרה ישובו אלה המתגלים כעת כאחראיים וממלכתיים לזנב במחנה הלאומי ולשוב לסורם תוך שהם גורמים לנו לכאב לב לא קטן. אלא שדווקא על-רקע המחלוקות שבשגרה כמה נעים להתבשם, ולו לרגע, מניחוח האחדות.
אחרית הימים? לא ולא. פשוט מאד, זה מה שקורה לנו עת התותחים יורים. תאמרו מה שתאמרו, זה נעים לאוזן ואף מחמם את הלב, גם אם התחושה הטובה קצרת מועד היא.
עם צאת שבת קודש התבשרנו על המלחמה בצפון. יש שיאמרו תקרית, יש שיגידו הסלמה, אנכי מעדיף את המילה "מלחמה". אנו חיים בהתמודדות שהחלה עוד לפני הקמת המדינה ונמשכת עם עליות וירידות מאז תש"ח ועד עצם היום הזה. נכון שאין מה להשוות בין מלחמת יום כיפור לששת הימים, בין מלחמת השחרור לצוק איתן ובין מלחמת שלום הגליל למבצע קדש אלא שלמרבה הצער אנו עדיין נלחמים על קיומנו.
דם יהודי נשפך גם בעת "רגיעה". הרוצחים הערבים שולחים ידם אל הפגיון, אל מטעני החבלה, אל האבנים ובקבוקי התבערה. משאת נפשם הייתה, הווה ותהיה להשמידנו ולסלקנו מארצנו. לכן, כל עוד לא מיגרנו את האויב - מצפון, מדרום, בתוכנו ובסביבתנו הקרובה והרחוקה, התחושה היא שאנו עדיין במלחמה. למרבה האסון רק בחודש האחרון קבלנו שתי תזכורות כואבות - רצח הרב שבח רזיאל ואיתמר בן גל, הי"ד הקדושים.
ומבעד לכאב, הפציעה קרן אור קטנה, כזו שהזכירה מושג שנשכח מלב - אחדות בין יהודים. נוכח כמה התבטאויות מוזרות עד תימהוניות שהעלילו על ראש הממשלה נתניהו כאילו המצב הביטחוני בצפון יזום על ידו כדי להימלט מאימת חקירות המשטרה, התייצבה לצד השפיות לא אחרת מאשר
זהבה גלאון. כן, אותה זהבה מהמפלגה השמאלנית למהדרין שברגיל אנו סובלים ממנה צער, תסכול וכאב.
פרסמה גלאון ברבים שהרמיזות של
אלדד יניב ואילן גלאון לפיהן ההסלמה בצפון קשורה לחקירת ראש הממשלה הן "טענות מקוממות ומעליבות". הוסיפה ואמרה:" נתניהו ציניקן, אבל הוא לא דמות של נבל מקומיקס, והוא בטח שלא ארגן הפלת מטוס ישראלי רק כדי לדחות את המלצות המשטרה. הטענות האלה מעליבות ומקוממות".
גלאון לא הייתה היחידה וקולות שקולים, ממלכתיים ובעלי גוון הנושא עמו אחריות לאומית נשמעו מעוד פוליטיקאים, בתוכם ממתנגדיו המובהקים והמרים של נתניהו. בכלל אלה תמצאו את
יאיר לפיד, בוגי יעלון,
אבי גבאי ו
עמיר פרץ. אפילו מנכ"לית התנועה הקיבוצית הודיעה שבניגוד למתוכנן לא תנאם בעצרת "המחאה נגד השחיתות".
שלא תטעו, אינני יוצא מגדרי, לבי לא נמס בקרבי, דמעות התרגשות לא זולגות מעיני. נער הייתי וגם זקנתי ויודע אני היטב שעם ירידת המתח, שוך הקרבות והחזרה לשגרה - ישובו אלה המתגלים כעת כאחראיים וממלכתיים לזנב במחנה הלאומי, לתמוך בסדר היום של מה שהם מכנים ה"פלשתינים" ולגרום לנו לכאב לב לא קטן.
אלא שדווקא על-רקע המחלוקות שבשגרה, עת החרבות בתוכנו נשלפות והוויכוחים מתלהטים - כמה נעים להתבשם, ולו לרגע, מניחוח האחדות.
נשתדל לזכור כולנו (כותב שורות אלה בכלל זה) שהרוצחים המקיפים אותנו מכל עבר וגם אלה שבתוכנו, הם ותומכיהם, לא מבחינים בין יהודי ליהודי. ספורטאים יהודים באולימפיאדת מינכן, ילדים בתחפושות פורים במעבר החצייה בדיזנגוף, עולים מהתופת באירופה שגויסו מיד עם נחיתתם למלחמת השחרור, התינוקת שלהבת פס מחברון, חללי צוק איתן, הרוגי ופצועי כל הפרעות מאז תרפ"ט ועד היום והרוגי ופצועי כל מלחמות ישראל - כל אלה יוכיחו.
השם ייקום דם כל הקדושים.
מכאן, שרשאים אנו להתרפק על הרגע, ליהנות ממפגן האחדות אד הוק, לשמוח שלהבות המחלוקת הפנימית נסוגות מפני אש האויב. ולוואי שנזכה שרגש זה יתעצם בקרבנו ויקנה לו אחיזה של קבע - גם בעת רגיעה, יחסית וזמנית ככל שתהא.
