טריליונים של מילות פרשנות וניתוח נשפכו על ראשו של הציבור הישראלי מרגע שהמשטרה הגישה את המלצותיה-הבלתי-מחייבות, בפרשות נתניהו, ולא נוסיף עוד קיסם למדורה הבוערת, שככל הנראה כבר הולכת ודועכת, מרגע שהונחה על שולחנו של היועהמ"ש, שהוא זה שיכריע בגורלן, ולא המשטרה שמפכ"לה חשף באחרונה עד כמה היא שוטמת את ראש הממשלה ומייחלת להפלתו. זה הזמן לחזור ל'דבר האמיתי' – מערכת היחסים שבין נתניהו לבייס האלקטורלי שלו, שנסדקה בשל הבטחות שווא; מערכת היחסים של נתניהו עם הממשל האמריקני ונשיאו, שספגה מכה קלה בכנף בסוגיית סיפוח ההתיישבות; ומערכת היחסים המעורערת של נתניהו עם התקשורת הישראלית. כל מערכות היחסים הללו לא היו במיטבן השבוע, לשון המעטה.
נחזור לתחילת השבוע ולדבריו של נתניהו בישיבת סיעת הליכוד בכנסת: "זה זמן שאני מנהל שיח עם האמריקנים בנושא חוק החלת הריבונות". באמירה זו, כך הבינו מאזיניו בכנסת, התקשורת והבית הלבן בוושינגטון, מוטמע סוג של קריצת עין, כאילו כבר נתנו האמריקנים אור ירוק להחלת הריבונות הישראלית על היישובים ביו"ש. אבל לא חלפו שעות מעטות עד להשמעת הכחשה נמרצת מצידו של הבית הלבן, שהפה על פיה את דברי נתניהו, בבחינת להד"ם: "ראש הממשלה לא הציג בפני ארה"ב הצעות סיפוח ספציפיות, וממילא ארה"ב לא הביעה הסכמתה להצעות אלה". חד וחלק. איך לומר זאת, עפעס, בעדינות? נתניהו לא הציג את האמת. או כפי שהתקשורת הישראלית ששה להגדיר זאת: נתניהו שיקר.
מצד שני, יכול להיות שהסערה בתקשורת הישראלית סביב 'השקר' של נתניהו, הייתה גשר אחד רחוק מדי, מבחינת התקשורת שהזדרזה להדביק לנתניהו הגדרה כה בוטה. והראיה: שני אישים אמריקנים חשובים, האחד רפובליקני והשני דמוקרט, התייחסו אחרת מאשר התקשורת הישראלית להכחשה האמריקנית.
מארק צל, נציגה הבכיר של המפלגה הרפובליקנית בישראל, הסביר בראיון בגל"ץ ש"לאמריקנים לא נוח להתייחס לנושא בעת הזאת, עם ביקורו של טילרסון כעת ברש"פ, במצרים ובטורקיה. אני מבין את הצורך הפנימי של נתניהו להעלות את הענין, ואת הצורך של הבית הלבן להכחיש, אבל לא קרה שום דבר". בעברית המשובחת שלו הוסיף מיסטר צל, ש"במקור האנגלי לא נאמר בשום דרך שנתניהו שיקר, אלא שהדיווח היה שגוי". במלים שלנו: עזבו אתכם מדבורים על משבר ושקרים. הכל פוליטיקה, ולכל אחד אינטרסים משלו.
גם השגריר לשעבר בישראל
דן שפירו הלך בכיוון זה, ואמר ברשת ב' ברדיו, שהכחשת ארה"ב את דבריו של ראש הממשלה בנושא תיאום הריבונות, הייתה מפתיעה. תוספת שלנו: והמבין יבין.
גינויים ותמיהות מה שאמרו, בעצם, שני האישים הנכבדים הללו, הוא מה שאמר הרבי בבדיחה הידועה, לרבנית שתהתה בפניו כיצד ייתכן שגם פלוני וגם פלמוני צודקים: 'כולם צודקים, גם את'.
כל אחד מהם פעל לפי צרכים משלו. נתניהו כנראה כן מתואם עם האמריקנים, אבל גם להם יש צרכים מדיניים משלהם, ובכלל זה הצורך לדחות את גל הגינויים והתמיהות מצידן של ממשלות שונות: ערביות,
האיחוד האירופי ואולי גם פוטין, ובעיקר ערב ביקור טילרסון. לכן הכחיש הנשיא טראמפ את נתניהו, אף על-פי שהוא, הנשיא, מחזיק בדעה ברורה לגבי הבעלות על הארץ, כפי שבאה לידי ביטוי בהכרתו בירושלים כבירת המדינה היהודית, ובהכנות להעברת השגרירות לירושלים.
הבעיה של נתניהו מול המציאות, ויהיו ליכודניקים שיאמרו: היתרון הגדול, היא ביכולתו לומר לכל אחד את מה שאזניו של השומע רוצות לשמוע. כך נהג לאורך השנים האחרונות: הוא גם הצביע שוב ושוב בעד ההינתקות, וגם התבטא נגדה; הוא בעד 'שתי מדינות', אבל גם נגד מדינה פלשתינית ממערב לירדן; הוא המשיך ליישם את
הסכם אוסלו מן הרגע שקיבל אותו לידיו עם חילופי השלטון, וגם היה נגדו; הוא כמובן בעד הבנייה ביישובים, אבל בולם אותה בכל הכוח; הוא בעד ירושלים לנצח נצחים אבל גם מקפיא את הרחבתה;
הוא בעד בניה חילופית למגורשי עמונה, אבל גם נגדה ולא עושה דבר בעניין; הוא בעד הרחבת הר ברכה לעיר, ובעד הכרה בחוות גלעד, ובעד המשך קיומם של בתי המגורים בנתיב האבות שחרגו בחצי מטר, אבל גם לא עושה דבר ומיישם בפועל מדיניות הפוכה; הוא כמובן בעד עונש מוות למחבלים, כפי שהצהיר בביקור תנחומים באחרונה, אבל גם נגד; הוא בעד תפילת יהודים ומגנומטרים בהר-הבית, אבל גם נגד; הוא בעד בנט ושקד וסמוטריץ', אבל גם נגד; הוא בעד המפכ"ל אלשיך, אבל גם נגדו; הוא נגד השתלטות הבדואים על אדמות הנגב, אבל גם נגד עשייה של ממש בנידון. בקיצור, אדם לכל עת, לכל מצב, לכל בר שיח. אקרובט. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. גם וגם.
הדברים הללו נכתבים בנימה של כאב, אכזבה, ובהחלט לא מעמדה של משטמה, האופיינית לתקשורת הישראלית המודפסת והמשודרת, הרחוקה ת"ק פרסה מזו האמריקנית המיינסטרימית, שרואה עצמה קודם כל מחויבת לאמת ולא להצלפות במנהיג זה או אחר. תיעוד מדויק לאופן בו רואה התקשורת האמריקנית את תפקידה בחשיפת האמת, מונצח בסרטו של שפילברג 'העיתון', המוקרן בימים אלה ברחבי הארץ. סרט חובה למי שתחומי התעניינותו הם פוליטיקה ותקשורת. רוצו לראות. בארץ זה לא היה קורה.
חשיפת האמת תקציר: הדרמה המצולמת מנציחה את חלקם של המו"לית והעורך של הוושינגטון פוסט, בחשיפת סקופ עולמי: מיסמכי הפנטגון הסודיים, שנשתמרו בכספת חתומה ותיעדו את שקריהם של נשיאי ארה"ב בעניין ניהול המלחמה הכושלת וחסרת התוחלת בויטנאם. השניים קיבלו החלטה אמיצה, להפר צו איסור פרסום של ביהמ"ש, ולפרסם את המיסמכים המרשיעים – ומימשו ללא דופי את חובתה של התקשורת לשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה. מלחמתם לא הייתה כנגד נשיא זה או אחר מבין אלה שכיהנו בשנות המלחמה (אף שהנשיא ניקסון נפגע קשות מן הפרסום), אלא לטובת חשיפת מדיניות כושלת והבאתה לשיפוט הציבור. מבלי לחטט ולספור את כמות הסיגרים שקיבלו נשיא זה או אחר, ומבלי להתעלק על מעללי נשותיהם וילדיהם. עיתונות במיטבה, במובן החיובי של המילה.
אילו עסקה התקשורת הישראלית רק בחשיפת האמת הפוליטית-מדינית, ושופטת את נשואי סיקורה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, וכמובן מבלי להכפיף עצמה לגחמותיהם האישיות והכלכליות מרחיקות הלכת של הבעלים ו/או העורכים, שלעיתים מתנגשות באמת העובדתית הצרופה, דיינו. הניחו לציבור לשפוט.
ומכאן אנו חוזרים לאירוע המסעיר של השבוע – פרסום המלצות המשטרה. היו שכבר חרצו את דינו של נתניהו ופסקו ברוב איבתם כלפיו, שעליו להניח את המפתחות וללכת הביתה. היו שטענו שאין כל ערך להמלצות כשלעצמן, שממילא היו צפויות, ושמבחינת היועה"מ שוויין כקליפות השום, מפני שהוא, ורק הוא, יכריע על-פי מיטב שיקול דעתו המשפטי-מוסרי. זה הזמן להניח לא לעשות מלאכתו נאמנה, ולשנן לעצמנו שראשי ממשלות מחליפים רק בקלפי ושאוי לה למדינה שראשי ממשלותיה מוחלפים בדרך אחרת (כל עוד לא מעדו במישור הפלילי – ובכך כאמור יכריעו היועהמ"ש ובתיהמ"ש).
