״איך נפלו גיבורים״ קינת דוד מסתיימת בפסוק: ״איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה״ (שמואל ב׳ א׳:כ״ז).
למדינת ישראל נפלו גיבורים מהשמים, טייס ונווט, ולמזלנו מצבם הולך ומשתפר. הנשיא ביקר אותם, והמדינה כולה נושאת תפילה להחלמתם המלאה והמהירה. אך יחד עם נטישת המטוס, המטוס עצמו נפל כתוצאה מירי נ״מ. ״כל כוחותנו חזרו בשלום״ (כמעט), אך מטוס יקר הושמד, מטוס תקיפה מסוג F16.
חיל-האוויר בודק את נסיבות האירוע. מסקנות יוסקו ולקחים יופקו. אולי גם תיושמנה ההמלצות. טוב לפחות שבחיל-האוויר לא תולים את הקצינים הזוטרים ביותר ולא יוצאים לציד מכשפות, כי אם בוחנים את הענין לגופו. מן הראוי למערכת הצבאית לעשות את שלה. חיל-האוויר ודאי לא רוצה לראות מטוסים נוספים נופלים מהשמים וטייסנו נפצעים, נהרגים או נופלים בשבי האויב.
בינתיים מתנהל דיון פומבי מדוע ישראל השתמשה במטוס זה ולא במטוסים החמקנים ברשותה (ה״אדיר״ הוא ה-F35). אולי לא היו אלו מטרות איכות אסטרטגיות עבורן ראוי היה לסכן את מטוסי האדיר (יש לישראל כרגע רק תשעה מתוך צפי הצטיידות של 50), או שלטייסים אין מספיק נסיון מבצעי עדיין. אפשרות שלישית שמועלת ב״דפנס ניוז״ היא שמערכות נשק התקפיות מסוימות לא הותקנו עדיין במטוסים. כך מתנהל לו השיח, מועלות השערות והולך ונסדק שריונו הבלתי-חדיר-לעליל של חיל-האוויר הישראלי.
כך אצלנו. אצל אויבינו שמחה וצהלה, שכן ידוע שלישראל עליונות אווירית על סוריה, והנה אחד ממטוסי הקרב שלה מופל אחר כבוד באמצעות נשק לא מתקדם במיוחד. איזה מטעמים ניתן לעשות מכך - חיל-האוויר הישראל חטף ״נוק-אאוט״. כמו בעבר הרחוק, עת דוד הזהיר: ״אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים״.
העובדה שזו הפעם הראשונה מזה שלושים ושש שנים שישראל איבדה מטוס לאש אויב פוגעת בתדמית חיל-האוויר - ״מנשרים קלו, מאריות גברו״ - ומשמשת תזכורת שאנחנו לא מחוסנים לחלוטין בפני פגיעות. לכן, אם היה שמץ יוהרה, הוא קרוב לוודאי נעלם, ומעתה יזהרו פי כמה וכמה בהכנות ליציאה למשימות. לא בכדי נאמר ״הטובים לטיס״. בחיל-האוויר לא ינומו ולא ישנו עד שברק והילת חיל-האוויר ישובו לזהור.
מקונן לו דוד על שאול ויהונתן, על חברות נפלאה שהלכה ואיננה. גם המשורר חיים גורי הלך לעולמו בדיוק בזמן זה, אך ״הרעות״ עדיין אתנו. מסיים דוד את קינתו באומרו, ״איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, יהונתן על במותיך חלל... איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה״.
טוב לעיתים שטלטלת מחזירה אותנו למציאות. במקרה זה, מטוס קרב שהופל אך טייסנו לא נפלו בשבי. משימה שבוצעה, כתגובה על חדירת המזל״ט לשטח האווירי של מדינת ישראל ושהייתו שם משך דקה וחצי, והנה היא לא בוצעה ללא תקלות. צריך להתכונן לבאות, שכן לא הייתה זו אפילו לא על קצה המזלג מה שירית הפתיחה הממשית תהיה.
״נשיא בעמך לא תאור״ הפסוק מספר שמות כ״ב: 27 נכלל בפרשת השבוע, בדיוק בעת שהחליטה משטרת ישראל שיש מספיק ראיות להעמדת ראש ה
ממשלה לדין. ההחלטה אומנם לא בידי המשטרה כי אם בידי היועץ המשפטי לממשלה, אך עובדה פעוטה זו לא עצרה בעד התקשורת המקומית והבינלאומית לזרז את כל ההליכים, למצוא את נתניהו אשם ולקרוא להתפטרותו (או לפיטורים, כל דרך שתביא לידי הפרדתו מהנהגת המדינה) ולהענשתו.
יאיר לפיד יצא נחרצות נגד ראש הממשלה, ודווקא זהבא גלאון יצאה להגנתו. ראה למי אופי מנהיגותי ומי פוליטיקאי משופשף. נמצא למדים שלא תמיד ניתן לסמוך דוקא על חברי הקואליציה וניתן למצוא הפתעות במקומות הבלתי צפויים ביותר. נתניהו בנאום לאומה הודיע שגם הפעם, כמו בעבר, הדברים יתבררו כחסרי שחר לחלוטין. דבר אחד הוא ביקש, והוא לעזוב את בני משפחתו לנפשם, דבר שהיה צריך להעשות באופן טבעי, מובן מאליו, אלא שאנחנו לא יכולים להתאפק, כל אימת שמוזכרים השמות ״שרה׳לה״ או ״יאיר.״
ערב שבת, עת אנו מקבלים את פני שבת המלכה. תוך כדי ארוחת שבת חגיגית מישהו בהסח הדעת מזכיר את השם ״שרה׳לה״ ומאותו רגע הערב גועש, כל אחד רוצה להוסיף, להתבטא, להביע דיעה. אין בושה, אין מעצורים, אין טיפת כבוד עצמי. יש רק רכילות מהסוג הגרוע ביותר, וכולנו משתתפים בהילולה.
אנחנו חיים בעולם נפלא, עולם של ״כאילו״, ומשחקים כל הזמן ב״נדמה לי״. אין אירן, סוריה, חמס, חיזבאללה, טורקיה, דאע״ש ושפע של אויבים מבפנים השוקדים ועומלים יומם ולילה להשמיד את מדינת ישראל, למחוק אותה מהמפה, לזרוק את תושביה היהודים לים. אין שיקולים חיצוניים, גדולים, אדירים, כבירים, חזקים, דוגמאת משחקי הכוח בין פוטין לבין טרמפ. אין גם בעיות פנים, נכים וזקנה, ניצולי שואה, חינוך כושל, השתמטות מצה״ל, נתק בין חרדים לחילונים, מתווה הכותל, עוני וילדים רעבים, ועוד כהנה וכהנה צרות ואתגרים.
ראו איזה טוב לחיות בטלה-נובלה ששמה ״משפחת נתניהו״. כך עוסקים כולנו בראש הממשלה או בשרה׳לה זוגתו או ביאיר בנם. ורק שוכחים אנו דברי אלוהים חיים למשה בהר סיני, כפי שמשה מסר לעמו (שמות כ״ב:27): ״אלוהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור״.
ראש האומה, האחראי על בטחוננו ועצם קיומנו הוא זה המותקף - הוא זה שאנחנו לא פוסקים לתקוף כל רגע וכל שניה, אותו ואת הקרובים אליו.
עד כמה זה משמעותי? כשהצבא נלחם וכל חייל יודע שמשפחתו בטוחה, ככל הניתן במלחמה, הוא יכול להתמקד במשימה, מוכן להקריב את חייו ועושה הכל בכדי להביא לידי הנצחון הנכסף. אך כשכל אב ובן ואח צריך לדאוג לשלום קרוביו, שכן העורף הפך להיות החזית (כפי שקרה בפעם הראשונה במלחמת המפרץ הראשונה), קשה - בלתי אפשרי - להתרכז, וזו ערובה לכשלון בטוח.
כך בלחימה, ונתניהו נלחם בשם ועבור כולנו. אולי כדאי שנפסיק להתקיף אותו, למרות שכה מדגדג, כה מושך וקורץ וקורא, לעשות בדיוק את ההפך?!?
