מתנגדי סגירת הטלוויזיה החינוכית מבקשים לשמר את המנגנון המנופח של חינוכית 23. הם עושים שימוש ציני בקטעים נוסטלגיים תוך פריטה על מיתרי הלב בימים בהם גדלנו כולנו על ערוץ אחד של טלוויזיה לימודית, שעם פתיחתם של ערוצי ילדים רבים איבד את מרבית קהל לקוחותיו.
100 מיליון שקל לשנה מכספי הציבור כדי להחזיק בחיים צמח תקשורתי המעסיק כ-170 עובדים, שתועלתו מוטלת בספק.
אבל רגע לפני שסוקלים אותי באבנים בגין השמעת דעה לא פופולרית, הרשו גם לי לחזור אחורה בזמן, לימים בהם קיבלה הטלוויזיה הלימודית 100% צפייה. מגוון התוכניות היה קטן יחסית, ולכן צפינו 100 פעם באותו פרק של רחוב סומסום, פרפר נחמד, רכבת ההפתעות או הבית של פיסטוק. בתור ילדים, זה ממש לא הפריע לנו, כי ככה זה אצל ילדים - המוח הזעיר שלהם מתענג פחות על חומרים חדשים ומעדיף לצפות שוב ושוב באותן תוכניות ממחוזות מוכרים תוך דיקלום הטקסטים הנאמרים בהם.
בחינוך קוראים לזה שינון. חומרים חינוכיים שמשננים לילדים הם אלו שבסופו של דבר מוטמעים בהם. כלומר, יש בכך לילד לא רק הנאה אלא ערך הנאתי.
לטלוויזיה החינוכית של 2018 יש מאגר עשיר של אלפי תוכניות, שחלקו הגדול זמין ביוטיוב ואינו מצריך פעולה כלשהי. חלקן ישנות ורובן חדשות.
אין סיבה שתוכניות חינוכיות שהתאמו לי כילד לא יתאמו לילדיי ואין סיבה שהטלוויזיה החינוכית תעבוד על הפקות חדשות כשאפשר לשדר בשידורים חוזרים תוכניות מעולות שכבר קיימות. קהל הצופים של החינוכית מתחלף תדיר ואין שום צורך לספק לו תוכניות חדשות.
ערוץ חינוכית 23 צריך להמשיך לשדר, אבל לא במתכונתו הנוכחית. עליו להיכנס להקפאה עמוקה - גלידת פיסטוק אם תרצו. יש לפטר כמעט את כל עובדיו ולהישאר עם מספר מצומצם של עובדים אחדים, שכל תפקידם יהיה לשדר בשידורים חוזרים את התוכניות.
