אכיפה סלקטיבית ובררנית

הרצון האובססיבי לפגוע בראש הממשלה בנימין נתניהו מעביר רבים על דעתם. אינני יודע מי אחראי לאכיפה הסלקטיבית והבררנית - אבל התופעה מעבירה בלא-מעט אנשים חלחלה. מסע הציד כנגד מי שבו רוצים לפגוע הופך למרושע מיום ליום. כל הגבולות נחצים. ראשי המשטרה משקרים בפרהסיה. המפכ"ל רוני אלשיך מטיח האשמות-שווא. היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט מגמגם. פרקליטים בכירים נותנים יד לעיוות סדרי הדין. השופטים עוצרים, ללא סיבה, אנשים שאין מקום לעצור אותם על-פי כל הלכה קיימת - רק כדי לסייע למשטרה בניסיונותיה "לשבור" אותם. ההפקרות המשפטית חוגגת. אין דין ואין דיין. הכל נוהגים כאילו שהרצועה הותרה - ומותר לשבור את הכלים. פשוט סדום ועמורה. ההדלפות מחדרי החקירה מגלות שיש מי שרוצה בכל מאודו בתוצאה מאוד מסוימת. מחפשים את ראשו של בנימין נתניהו, לדעתי, וכל העקרונות המשפטיים שהיו כה מקובלים מאז ומעולם נדחקים הצידה. זכויות-יסוד נרמסות ברגל גסה - ואני כבר אינני נותן אמון באיש. נוברים בפחי האשפה כדי להציע מעמד של עד מדינה למי שמעורבים עד צוואר בנושאי-החקירה תוך פגיעה בוטה בהלכות משפטיות קיימות; כגון, שלא מגיעים להסדרים מן הסוג הזה עם העבריין המרכזי. וכל זה, כדי לנסות ולשפד את ראש הממשלה, לשמחת כל מבקשי רעתו, במחנה השמאל הדקדנטי, שואף האנרכיה, ובדרכים שבוודאי מעוררות תמיהה במדינות מתוקנות. אז למה שהציבור יאמין שרק הרצון לחקר האמת מדריך את רשויות אכיפת החוק - ואת משתפי הפעולה בערוצי התקשורת. יאיר לפיד, לדוגמה, "שכח" להצהיר על קרבתו לארנון מילצ'ן ערב כניסתו לתפקיד שר האוצר. הסכם ניגוד העניינים שהוא חתום עליו אינו מזכיר את ידידו הקרוב. הוא שיקר בעניין זה בראיון עם יונית לוי. פגישותיו עם הטייקון המקורב אליו אפילו לא תועדו ביומן הפגישות שלו. כדי להסתירן מעין הציבור, פעל לפיד-הכזב בדרכי עורמה. אבל מאומה לא אירע לו. אולי, בגלל הכוכב החדש במפלגתו, ניצב (בדימ.) יואב סגלוביץ, מפקדם-בעבר של החוקרים. במקום להציבו בחזקת חשוד, כמי שפעל תוך ניגוד עניינים, באופן שיש בו כדי להוות עבירה, לכאורה, על טוהר המידות, הפכו אותו לעד תביעה מרכזי נגד נתניהו. ואני שואל, כלום אין בכל זה משום הטיה סלקטיבית של הדין? ועוד בטרם שקע הסירחון בפרשת לפיד, שלה נתנו יד, כמסתבר, גם בפרקליטות, נולדה עננת-חשד חדשה. נעשתה פנייה לא ראויה, כך מספרים המדליפים, אל השופטת (בדימ.) הילה גרסטל. את פניית-הגישוש עשה, לטענתה, חבר קרוב מאוד שלה, אלי קמיר. השופטת אסתר חיות, כיום נשיאת בית המשפט העליון, למדה על הפנייה רק בדיעבד. שתי העדויות של החברות הטובות לא חיות בשלום זו עם זו. אבל מה שברור הוא שלא נעשתה, כמתחייב, פנייה למשטרה; מה שמהווה, לטעמי, פגיעה בכמה וכמה איסורים בחוק העונשין. היועץ המשפטי לממשלה באותה העת, יהודה וינשטיין, המקורב מאוד-מאוד אל מי שפנה אל גרסטל, לדבריה, לא יכול היה שלא לדעת מה קורה. וראו זה פלא: איש לא שולח את נשיאת ביהמ"ש העליון לנבצרות עד שתתברר מידת מעורבותה בניסיון להטות את דרך הבחירה של היועמ"ש. והיא ממשיכה, אגב, לדון גם בעתירות הנוגעות לנתניהו; ממש כמו חוקרי המשטרה שהאשימו את נתניהו בניסיון לתפור להם תיקים. איש לא חשב שיש מקום להדירם מן החקירה, כמו שאיש לא מעז להעלות על דל-שפתיו את הדרישה לשלוח את חיות לתקופת המתנה. כמו שעשו, למשל, בזמנו, ליורם דנציגר. הכל כשר, כביכול, כשהמטרה היא נתניהו. והמפכ"ל, רוני אלשיך, מי ששיקר בוועדת הפנים של הכנסת, בוודאי שכבר גלש, זה מכבר, לעבר תהומות של תלישות מכל מה שראוי ללוות את כל מי שעומד בראש המשטרה. הוא טען שהוא לא ייחס לנתניהו את המעקבים אחר החוקרים בתיקיו - ובעניין הזה הוא בוודאי שיקר. הוא אמר את זה בראיון עם אילנה דיין, והוא אמר את זה בעוד מקומות. ולכן, אם הטענות נכונות, אז היה צריך לפתוח בחקירה מקיפה - ואם הן בבחינת הטלת רפש גרידא, אז אלשיך צריך לסיים את תפקידו כבר היום. אבל הסיכוי שהיועץ המשפטי יורה לו לעשות מעשה הוא קלוש ביותר. למה שהוא יורה לו כך, אם הוא לא הורה לראש להב 433 רוני ריטמן לעוף לכל הרוחות לאחר שהוא האשים את נתניהו בשליחתה של קצינת משטרה כדי שזו תתלונן נגדו? ועוד לא נגעתי בכמה דמויות-מפתח, כמו אהוד ברק או ציפי לבני, שהשחיתות ממש נוזלת להם מהאוזניים, מבלי שבפרקליטות המדינה אפילו ישקלו לנהוג בהם כפי שנוהגים בנתניהו. ואכן, למה להתעסק בחצי מיליון דולר שקיבל ברק, או בדרך שבה התנהגה לבני, בהיותה שרת המשפטים, כשהיא הפכה, ממש כך, לפיון, חייל מן השורה, של נוני מוזס, אם אפשר לחפש בטיטולים של אביה הנוטה למות של שרה נתניהו.