זאת הדמוקרטיה הישראלית שמדממת

אני יודע שחלק מהקוראים מתהלך שפוף, מרגיש שגנבו את בחירתו. קשה להישאר שווה נפש לנוכח צהלולי השמחה של אויבי נתניהו, קשה לחשוב שנוכל כמו אלדד יניב ירחץ בניקיון כפיו ומלאכתו המלוכלכת נעשית בידי רשויות החוק, אבוי לבושה. ערימות השנאה נגד נתניהו, שהצטברו פה רק השבוע, יכולות להבעיר את כדור-הארץ כולו. זו פתולוגיה קוסמית, ששורשיה מגיעים עד לתקופת העלייה השנייה ויחסי היריבות שפיתחו החלוצים המהפכנים (אבותיו הרוחניים של השמאל הישראלי כיום) מול אנשי העלייה הראשונה והיישוב הישן (אבותיהם הרוחניים של הציונות הדתית, החרדים והימין הרוויזיוניסטי). השמאל הישראלי היה מוכן לבלוע את הפסדיו בבחירות, כל זמן ששאר מוקדי הכוח - במערכת המשפט, באקדמיה, בתרבות ובצבא - נותרו בידיו. מאז הבחירות האחרונות עושה רושם שמוקדי הכוח הללו הולכים ונשמטים באיטיות מבין ידיו. מערכת המשפט כבר אינה מונוליתית כפי ששומרי הסף רצו, משרד התרבות לא עומד דום לפני גאוני הרוח החד-פעמיים, מערכת החקיקה פועלת לטובת רעיונות השלטון, המכינות הקדם-צבאיות מעמידות דור לוחמים שלא עברו את האינדוקטרינציה של ארגוני השמאל, ורעיון המדינה הפלשתינית התפוגג. כל הווקטורים הפוליטיים והתרבותיים התנקזו ב-22 השנים האחרונות - במיוחד בעשור האחרון - לאדם אחד: בנימין נתניהו. מנהיגי הימין האחרים טועים. אם הם חושבים שהחרב תיעצר רק על מפתן ביתו של יריבם. כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. אם התעלול הזה יצליח ונתניהו ייפגע, הימין כולו ייפגע והשמאל יידע שהוא יכול לפגוע גם במנהיגים אחרים. לכן אסור להיכנע לפיתוי הנבצרות. אם חוק, אז עד הסוף.

לאורך השנים, ובמיוחד עם התפתחותן של הפרשיות האחרונות, בלטה הרעה החולה, שעלולה לערער כל משטר דמוקרטי נבחר: האכיפה הסלקטיבית. קשה להימנע מהרושם שיד המשטרה והפרקליטות קלה על הדק החקירה, בכל פעם שנראה שיש חיבור כלשהו - אמיתי או מדומיין - לראש הממשלה. לא עובר זמן רב ומייד נפתחת חקירה. לעומת זאת, לא נפתחה שום חקירה ביחס ל-43 חברי הכנסת שתמכו בחוק נגד ישראל היום. החוק הזה היה שווה עשרות ואולי מאות מיליונים לידיעות אחרונות. מדוע המשטרה לא בודקת את יחסי התן וקח בין הח"כים האלה לבין "הסיקור החיובי" שקיבלו ב"ידיעות" לאורך שנים, בתמורה לכאורה לתמיכתם בחוק התועבה הזה? לפחות מחצית מחברי הכנסת של "יש עתיד" תמכו בחוק הזה. והינה, בתקופה הקצרה של כהונת הממשלה הקודמת, פחות משנתיים, העבירו שלושה שרים של "יש עתיד" במצטבר 3.5 מיליון שקלים ל"ידיעות" בתמורה לתוכן שיווקי וכתבות אוהדות. הם ניסו להסתיר את העסקות הללו, אבל אולצו לחשוף אותן. שר הרווחה דאז, מאיר כהן, ביצע עסקת תוכן בת 250 אלף שקלים עם "ידיעות". יעקב פרי, שר המדע אז, העביר 1.3 מיליון שקלים עבור סיקור חיובי ב"ידיעות". ושר החינוך דאז, שי פירון, העביר שני מיליון שקלים תמורת תוכן מערכתי חיובי ב"ידיעות" (וזה חוץ משישה מיליון שקלים שלשכת הפרסום הממשלתית קנתה מכלי התקשורת). האם שמעתם על חקירה בנושא? וודאי שלא. מדוע?! להזכירנו, כמחצית מחברי הכנסת של "יש עתיד" תמכו בחוק שנוני מוזס רצה. אכיפה סלקטיבית? בוודאי. החקירות האלה לא יניבו כתב אישום נגד ראש הממשלה, אז לשם מה לטרוח?

הלאה. ציפי לבני בשבתה כשרת המשפטים(!) קידמה את חוק התועבה נגד ישראל היום בניגוד לחוות הדעת המשפטית של היועמ"ש של הכנסת. לטענתה, הייתה לה חוות דעת משפטית נגדית שקיבלה מלא אחר מאשר נוני מוזס בכבודו ובעצמו! בנובמבר 2014 התארחה לבני בתוכניתה של רינה מצליח ושם נימקה את תמיכתה בחוק התועבה. היא חזרה על ההשמצה שלא מדובר בעיתון אלא ב"תעמולת בחירות ממומנת על-ידי מישהו שהאג'נדה שלו, בעיניי, מאוד בעייתית לעתידה של מדינת ישראל". היא הדגישה שהעיתון מקדם "השקפת עולם שבעיניי מנוגדת לאינטרסים של מדינת ישראל". חשוב שנבין את חומרת הדברים; לדעתי, אפילו לבני לא הייתה מודעת אליהם. שרת המשפטים דאז ביקשה לפגוע בכלי תקשורת מרכזי, רק משום שהוא מקדם השקפת עולם אחרת משלה, שהיא הגדירה כמנוגדת "לאינטרסים של מדינת ישראל". אתם מבינים שזאת סכנה ברורה לדמוקרטיה, משום שלבני פתחה פתח לסתימת פיות של כל מי שלא מסכים עם דעתה. עכשיו, האם מישהו חקר את מערכת היחסים בין לבני לבין נוני מוזס ו"ידיעות"? האם לבני נשאלה בידי חוקרי המשטרה שאלות בנושא? אלשיך, מישהו? לא נתניהו, לא חוקרים.

העוול של האכיפה הסלקטיבית מתעצם עוד יותר כשאנחנו מתוודעים למה שהמשטרה מצאה אחרי שנה וחצי של חקירות בכל העולם. מה נשאר בסוף? סיגרים תמורת ויזה וחוק מילצ'ן. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. הטענה היא שנתניהו היה כה מסכן, עד שנזקק באופן נואש לסיגרים, ואלו ניתנו לו כשוחד כדי לסדר למילצ'ן ויזה, שכל ראש ממשלה היה מסדר לאדם שפעל לטובת המדינה. באשר לחוק מילצ'ן, הצביעות זועקת יותר. אם יאיר לפיד או אנשיו במשרד האוצר נפגשו עם מילצ'ן ביחס להארכת החוק, כיצד שאלה ששאל רה"מ בנושא, הפכה אותו למקדם הראשי של החוק? יתרה מזו, החוק לא חוקק, אז על מה המהומה? ככלל, מי קבע שהמשטרה צריכה לאחוז בעמדה אפריורית נגד בנימין נתניהו? מדוע הגיעו החוקרים לרף המקסימלי האפשרי בהאשמות נגדו - פעמיים שוחד, בתיק 1000 ו-2000? לא יכול היה להיות מצב שהחוקרים היו חוזרים עם תמונה יותר מורכבת, ואז מאשימים רק בחלק, או מזכים לגמרי? כיצד אירע שחוקרי המשטרה קיבלו לגמרי את אשמת השוחד, וזה לאחר הדלפות בלתי פוסקות רק נגד רה"מ? שימו לב, שהמשטרה התייחסה לאורך כל הדרך לנתניהו כאל פושע. היא בודדה את כל האנשים הקרובים אליו, הרסה את שמם ולמעשה פגעה במעגל הקרוב אליו. הפגיעה אינה רק בנתניהו, אלא באופן ניהול המדינה. איך הגענו למצב שרשויות החוק מתייחסות לראש הממשלה הנבחר, ראש ממשלה מצוין, כאל סכנה למדינה? האם הוא העביר סודות מדינה לאויב, האם הוא הקים משטרה חשאית שגזלה מאיתנו את חופש הביטוי? האם הוא פתח במלחמה באופן חסר אחריות? מה, לכל השדים והרוחות, גורם לחוקרי משטרה - שהם גם אנשים כמונו וכמוכם - להתייחס למי שבחרנו בו להנהיג אותנו, כאל אויב? אם זה לא מפחיד אתכם, כדאי שתתעוררו. לא נתניהו נדקר פה פעם אחר פעם ומדמם לנגד עינינו; זאת הדמוקרטיה הישראלית שמדממת, וכולנו באותה סירה.