הוויכוח החריף שפרץ בין ישראל לממשלת פולין הנוכחית ושאליו הצטרפה גם יהדות ארה"ב, הוא להערכתי סנונית ראשונה ברמת-השיח ובעוצמתו. הגישה הפולנית מבשרת נטייה אירופית להתנער מאחריותה לרדיפת יהודים במשך מאות בשנים, רדיפה שהסתיימה באקורד המפלצתי של השואה במלחמת העולם ה-2. הרושם המתקבל מדווחים ממדינות שונות ומההנמקות של הממשלה הפולנית ליוזמת החקיקה האחרונה והחמורה שלה נגד שימור זיכרון השואה, הוא של "עייפות אירופית" ורצון להשתחרר מנטל האשמה והאחריות לרדיפת יהודים והשמדתם. מוטיב זה קיים לא רק במדינה זו אולם בה הופיע ביוזמת החקיקה האחרונה, בצורה חריפה ובוטה מבעבר.
כמעט אין מדינה אירופית שנקייה מרדיפת יהודים משמעותית ב-500 השנים האחרונות. מצטיינות בכך מדינות מזרח אירופה נוספות: אוקראינה, בלה-רוס, המדינות הבלטיות ומדינות מרכז אירופה כגרמניה ואוסטריה ב-200 השנים האחרונות. גירוש יהודים, הגבלות נגד שמירת הדת והפולחן, ניסיונות לאינוסם להמרת דת באלימות, פוגרומים וגזירות, פרעות ושיסוי חברתי ודתי - היו לא מעט גם במערב אירופה, בבלקן וביתר מדינות המזרח, לרבות רוסיה; השואה היא, כמובן, השיא.
גרמניה היא ללא ספק האחראית הראשית, הראשונה והעיקרית לשואה. אבל גרמניה לא פעלה בנדון זה בחלל ריק. ברוב מדינות אירופה - כבושות או לא כבושות - היו יסודות אידיאולוגיים ואמונים אנטי-יהודיים חזקים ומבוססים, שהיוו כר פורה ל"יוזמות הרצחניות" של הגרמנים. פולין הייתה ארץ מושבתה של הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, ערב פרוץ המלחמה. מצד שני, שיתפו אזרחיה פעולה עם הגרמנים בהרג מסיבי של יהודים עוד בטרם התחיל ביצוע תוכנית "הפתרון הסופי" - השמדה "תעשייתית" ושיטתית של יהודי אירופה. מדינה זו הייתה הראשונה שנכבשה ע"י גרמניה ולמעשה סימלה את תחילתה של מלחמת העולם ה-2. בה התחילה השמדת היהודים במספרים גדולים עוד לפני "ועידת ונזה" (20 בינואר 1942) שבה הוחלט על הפתרון הסופי. קהילות יהודיות שלימות הושמדו בפולין, בסיוע והשתתפות התושבים המקומיים, שלא חיכו לאילוצים הגרמניים. הללו "התנדבו" לסייע לנאצים במידע, בהסגרת יהודים ובביצוע מעשי רצח. עוד בשני העשורים הראשונים של המאה ה- 20, התקיימו בפולין פרעות או פוגרומים ביהודים. על אחד מהם, בשנת 1915 לערך, שמעתי עדות אישית מפי אמי ז"ל, שהייתה אז ילדה בת 4 שנים והותקפה עם אימה (סבתי) ברחוב ע"י אספסוף פולני משולהב. חוויות אותו אירוע ליוו אותה כל חייה כטראומה.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עברה פולין תהפוכות פוליטיות שבהן נקרעו ממנה חלקים וסופחו למדינות שכנות, במיוחד רוסיה וגרמניה. לנוכח שינויים תכופים אלה קיים בלבול מסוים בשאלה עד כמה הייתה התנהלותם של הפולנים שונה לפני שואת מלחמת העולם השנייה מהתנהלותם במהלכה. האם היה הבדל אמיתי בין היותה עצמאית לבין היותה כבושה ע"י גרמניה הנאצית? מכל מה שקראתי ושמעתי, לרבות מפי בני משפחה ניצולי השואה, אין הבדל גדול בין שתי התקופות מבחינת יחס הפולנים ליהודים שחיו ביניהם. קיימות עדויות לא מעטות לכך שהחלטת הגרמנים על הקמת מחנות המוות הגדולים בארץ זו, נבעה משני נימוקים עיקריים: גודלה של הקהילה היהודית (יעילות), והאופי "הנוח, התומך והסובלני" ל"מבצע", לו ציפו מהאוכלוסייה הפולנית המקומית. הגרמנים לא שגו באשליות והתכנון של הפעילות שהייתה אחת מגולות הכותרת של מטרות המלחמה שלהם, היה קפדני ומושתת על עובדות.
לא קל לשאת "אות קין" לאורך זמן. לגאווה הפולנית היתרה, קשה עוד יותר לשאת אות גנאי כזה בגינם של יהודים. אחרי מלחמת העולם ה-2 וחשיפת אופי והיקף האירועים שהתרחשו על אדמתם, בשילוב עם חלקם באירועים אלה, הבינו הפולנים שעל-מנת לרכך את הביקורת ולמתן את קיבוע התודעה העולמית של שותפות העם הפולני בהשמדת יהודים, עליהם להבליג לפחות עד אשר יצטמצם מספר העדים החיים של מאורעות ימי הזוועה בפולין. דומה, שעתה החליטו שהגיע הזמן לשינוי. אפשר גם שהעריכו שתודעת השואה בעם היהודי עצמו נחלשה ועל עמים אחרים, במיוחד באירופה, היא נמאסה כפי שנמאסה עליהם. אולם, חישובים מתחכמים הינם עדות ברורה לכך שהעם הפולני טרם הפנים כראוי את לקחי השואה.
לדעתי, לא רק הקושי והעלבון, כביכול, שבנשיאת "אות קין" מדריך את המשלה הנוכחית במדיניותה. גם שיקולים חומריים כבדי משקל ממלאים כאן תפקיד חשוב. ערב המלחמה היו בידי יהודים רבים נכסים ורכוש שצברו הם והוריהם במרוצת דורות. לצד עניים מרודים רבים בעיירות ובכפרים הפולניים, היו, במיוחד בערים הגדולות, יהודים אמידים ובעלי נכסים. השמדת היהודים, בריחה של חלקם לרוסיה במטרה להינצל ממכונת ההשמדה הנאצית ואחרים למדינות אחרות, עליית רוב שארית הפליטה לישראל או הגירה לארה"ב - הותירו בידי רבים מאזרחיה נכסים יהודיים לשעבר, שנוכסו על ידם לעצמם בדרך לא דרך. שיפור היחסים בין העם היהודי לפולין, הביא להתרבות המקרים של הענקת אזרחות לצאצאי היהודים שיצאו ממנה, לביקורים בפולין לחיפוש קשרים ("שורשים") עם העבר ולפעילות להחזרת רכוש המשפחה שאבד בשואה. מהלכים אלה הגבירו את החשש והחשדנות אצל הפולנים שזכו "באור מן ההפקר" בעקבות המלחמה ובעטיה של השואה, שינושלו מנכסים אלה. לא אתפלא אם בדיקה מדוקדקת (מדעית-עובדתית) של קשרי הגומלין בין המפלגה השלטת שם כיום לחלק מהאזרחים התומכים בה בזכות החשש לרכוש בו זכו מן ההפקר ולמידת זיקתם לסייעני גרמניה הנאצית בהשמדת יהודים - תראה מתאם גבוה בין שלושה משתנים אלו. מתאם כזה גם יחזק את ההסבר למקור המדיניות הפולנית החדשה, העומדת בניגוד למדיניותה בדור האחרון.
חייבם להדגיש שקיים רכיב אחד בטיעון הפולני והוא הייחוס העקיף של מעשי גרמניה הנאצית על אדמת פולין לעם הפולני, כאילו הוא אחראי עיקרי או בלעדי להם.
נדמה לי שבנקודה זו, אנו צריכים להתרצות לטיעון הרואה הבדל בין מקימי המחנות ומפעיליהם לבין האדמה עליה קמו ולהפסיק להשתמש בביטוי "מחנות המוות הפולניים". אלה אכן היו מחנות גרמניים שהוקמו על אדמת פולין הכבושה. אולם, בד-בבד עם קבלת תיקון היסטורי-עובדי זה, אין לקבל שום שחיקה נוספת או אחרת באחריות העם הפולני - עצמאי או כבוש - לסיוע שהגיש לגרמנים בהוצאת תוכניתם לפועל; ההפך הוא הנכון. יש להתנות את ההסכמה לתיקון, בהימנעות מכל עיוות נוסף של האמת ההיסטורית על יחס העם הפולני ליהודים. אין להסתפק בעניין זה בתקופת השואה לבדה, אלא לבסס את הדברים על ההיסטוריה, במיוחד ההיסטוריה המודרנית, של הקהילה היהודית במדינה זו. ראוי להציג, להדגים ולהדגיש שמדובר בנטייה ארוכת-שנים לאפליית יהודים ורדיפתם. רק אם יופנמו המגמה היסודית, עוצמתה ומשכה, יוכל העם הפולני להבין את הסוגיה במלוא היקפה ולפעול לתיקונה באמת. ללא הסכמה בנקודה זו עם ממשלת פולין, עלינו, בשיתוף עם יהדות העולם, חסידי אומות עולם וארגונים בינלאומיים מתאימים, לפעול באופן עקבי, שיטתי ואינטנסיבי לפרסום מסודר ומבוסס מחקר מדעי, של יחסי העם היהודי עמה. פעילות זו חייבת להעמיד באור שלילי ומגוחך את החוק שבאמצעותו מנסה ממשלת פולין לכסות את מערומי האמת הבלתי-נוחה. זאת ועוד, על ישראל לחוקק חוק מקביל ולקרוא למדינות "נאורות" נוספות לחוקק חוקים דומים, בהם יהיו מכחישי-שואה צפויים לענישה חמורה יותר מזו שכלולה בחוק הפולני המוצע. ניסוח חוקים כאלה במספר מדינות מרכזיות, יש בו כדי להרתיע את הפולנים מלהמשיך בדרכם הנוכחית, אם לא יתרצו בדרך ההגיון, האמת והשכל הישר.
מקוממת במיוחד היא טענת ראש הממשלה, מטאוש מורבייצקי, בדבר "פושעים יהודיים" שסייעו לנאצים במלאכת ההשמדה. לא שלא היו כאלה בכלל, אלא השוואת המקרים האישיים והחריגים בהיקפם, עוצמתם, מניעיהם ונזקם למסורת הרדיפות הפולניות, מעידה שהוא מנסה לסלף את העובדות מחוסר ידע והבנה (חמור) או לשקר ביודעין (חמור מאוד).
החשש הגדול הנוסף הוא שהבלגה ישראלית על תפנית שלילית זו במדיניות פולין כלפי העם היהודי וזיכרון השואה, אם לא תטופל כראוי, עשויה לגרור או לעודד גורמים ומדינות נוספים, שלהם נטיות להכחשת- שואה, לאמץ דרך דומה להתנערות מאחריותם לשואה בפרט ולרדיפת יהודים בכלל.
בהקשר לדיון כללי זה, עלו ברשתות החברתיות קריאות רבות להחזרת השגרירה הישראלית "להתייעצויות". תמכו בכך גם ארגונים יהודיים מארה"ב ומקומות אחרים; טוב ויפה. אמוציות והתלהבות הם במקרים רבים מוטיבים חיוביים, אבל לא במדיניות. אינני טוען שזהו צעד שלחלוטין איננו מתקבל על הדעת. אולם יש לשקול היטב את משמעות הצעד הזה מול צעדים נוספים או אחרים שיכולה ישראל לעשות ואת משקל השפעתו מול נזקיו. מדינה ריבונית אינה "ארגון מפגין". עליה לנהוג בשיקול דעת רציונלי. אם מנוי וגמור עם ממשלת פולין להמשיך בדרכה, אינני סבור שמהלך זמני כהחזרת השגרירה ישנה מדיניות זו. מאידך-גיסא, גיוס תמיכה בינלאומית רחבה, נקיטת פעילות תגמול בדמות חקיקה כנ"ל במדינות חשובות לה, פיתוח הסברה מקיפה שעיקריה "כל פשעי פולין נגד יהודים במאות ה-18 עד 21" וסנקציות נוספות, עשויים להיות אפקטיביים יותר. כפי שהסביר גם ראש הממשלה, נתניהו, מדינה זו היא אבן בניין חשובה בקואליציה אירופית המכוונת לאזן את המדיניות האנטי-ישראלית של חלק ממדינות מערב אירופה, ויש לקחת גם עובדה זו בחשבון.
עלינו להיאבק במגמה הפולנית בשל המשמעות ההיסטורית והתקדימית אבל גם למען צדק עם הקורבנות ויצירת חסמים מוסריים לאפשרות של חזרה על האירועים הללו. אולם בה בעת עלינו מוטלת החובה לנהוג
ב"חסכנות" ובדרך-ארץ בזיכרון השואה והנספים בה ובזכר רדיפות-החנם של יהודים בכלל. דומה שגם אנו בישראל, לרבות ערביי ישראל, נהגנו זילות והקלנו ראש במשמעות השואה והרבינו להשתמש במושג זה בקלות-דעת ולזות שפתיים.
לסכום: במהלך הפולני, שאין לו שום הצדקות אוביקטיביות למעט הטיעון שמחנות ההשמדה על אדמת פולין היו גרמניים, יש פוטנציאל של "מפולת שלגים"; ולכן אין לזלזל בו ואין להזניח את הטיפול בו.
