צבר הכשלים המערכתיים שעולה מהחלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים מטלטל ומחייב שידוד מערכות דחוף. התובע בוחר לעצמו את השופטת שתעסוק בתיק והמערכת כולה, מהשופטת עצמה ועד לסגן נשיאת בית המשפט האחראי על שיבוץ השופטים, מיישרת עם זה קו. שופטת כבקשתך.
השופטת והתובע מקיימים קשר אישי, גם בתכתובות וגם במפגשים בלשכתה של השופטת ללא החשודים. הקשר הזה כולל מחמאות מצד התובע לשופטת, תודה ענקית וגם לא מעט התכתבות אישית. שופטים הם בני אדם ואין שום מצב בעולם שקשר כזה לא משפיע על קבלת ההחלטות של השופט. מי שאומר אחרת או משקר או מתכחש לטבע האדם.
במשטרה מודים בפרקטיקה הפסולה שבמסגרתה מבקשים יותר ימי מעצר ממה שצריך כדי לקבל את מה שרוצים באמת. אפילו לא מרגישים צורך להתנצל על זה ולהודות שזה לא לגיטימי. וזה לא! חרות הפרט היא לא סחורה ובית המשפט הוא לא שוק שבו נוקטים טקטיקות של מסחרה ומשא-ומתן!
עוד דבר שבמשטרה מודים בו בלי אפילו להתבייש - קיומם של מאבקי כוח ואגו בין שני הגופים החוקרים בניהול החקירה. אתם קוראים טוב, לא רק מתחים שנובעים מחילוקי דעות מקצועיים אלא גם מאבקי
כבוד ויוקרה. על גופים כאלה הציבור יכול לסמוך?!
המשטרה תמיד מחמירה יותר ומבקשת יותר ימי מעצר. חשוב להתעכב על הנקודה הזו. אם גוף חוקר אחד (רשות ניירות ערך) מצליח להסתדר עם פחות ימי מעצר (בפועל, בשלב הראשון של החקירה, כשהיא נוהלה על-ידי רשות ניירות ערך בלבד, רוב החשודים השתחררו מיד בתנאים מגבילים), איך יכול להיות שגוף אחר מבקש ומקבל יותר ימי מעצר?! זה חמור בעיקר כי את רוב החקירות, וממילא את רוב בקשות המעצר, מנהלת המשטרה המחמירה. החרות של אזרחי המדינה לא יכולה להיות תלויה באג'נדה של הגוף החוקר! ואיפה בית המשפט? איך הוא מאפשר את זה? מיד בסעיף הבא:
מהדברים עולה שהשופטת ייצגה קו סנגורי וביקשה לכל אורך הדרך לצמצם את ימי המעצר. זו גישה ראויה מאוד, אבל אז מתבקשת שאלה קשה - אם זו דעתה על בסיס התרשמותה מהחומר שבפניה, מה מונע ממנה לקבל החלטה שיפוטית ברוח הזו?! מתיאור היחסים בין הצדדים עולה שהשופטת נדרשה לקבל את הסכמתה של התביעה ל"מתווה" שאותו ביקשה ליישם, מתווה של הבחנה בין החשודים השונים ביחס לימי המעצר. היא מקבלת מהתובע של רשות ניירות ערך "בשורה טובה" לפיה המשטרה הואילה בטובה להסכים לשחרר חלק מהנאשמים. התובעת המשטרתית מסרה בעדותה ש"ניצב משנה יואב תלם אישר את ההמלצה של השופטת". בהמשך התובע מטעם רשות ניירות ערך "מאשר" לשופטת להאריך מעצר רק ביומיים למרות הבקשה הרשמית להאריך בשלושה ימים. השופטת מאשר בתכתובת שסוף-סוף המתווה שלה מתחיל להצליח, ולא - לא בגלל שהיא קיבלה החלטה שיפוטית מתבקשת כזו אלא כי סוף-סוף גם המשטרה מסכימה. שופטת שעובדת אצל התביעה וזקוקה להסכמתה כדי לקבל החלטה שיפוטית שהיא מאמינה בה אינה שופטת אלא יד ארוכה של התביעה. צדק זה לא.
ואולי חמור מכל - עד לרגע זה אין במערכת בתי המשפט במדינת ישראל כללי מותר ואסור ברורים ביחס לקשר שבין שופטים לתביעה. בניסיונו להעביר ביקורת על תפקודה של השופטת מסתמך הנציב על כללי אתיקה כלליים (התנהגות שיש בה בכדי לפגוע באמון הציבור וכד') ולא מצליח להצביע על שום הוראה ברורה שהשופטת הפרה בכל ההתנהגות המחפירה שמתוארת באריכות בהחלטה. פשוט אין הוראה כזו. פשוט לא יאומן כי יסופר. מערכת שמתיימרת להכתיב לכל העולם ואשתו כללי התנהגות על כל צעד ושעל, מתנהלת בעצמה ללא כללים בסיסיים כתובים וברורים. כפי שעולה מההחלטה מערכת המשפט בישראל גם אינה אחידה. סגן נשיא בית המשפט השלום בתל אביב מקים לעצמו וועדה כדי לקבוע לעצמו כללים "בדבר התנהלות בית המשפט בעת דיון בבקשות שלפני כתב אישום". הלו, יעלה על הדעת שלפקיד שומה בתל אביב יהיו כלל שומה אחרים מלפקיד שומה בירושלים?! למה במערכת בתי המשפט זה הגיוני?! אפילו את ההמלצה הכל כך פשוטה והגיונית של הנציב, שלא לאפשר מפגשים חסויים ובלתי מתועדים בין השופט לאחד הצדדים, הנציב סומך על ההיגיון הבריא שלו ולא על כלל ברור, כתוב ומחייב. ולא, אין מדובר באיזה עניין שולי ופעוט. ההליך השיפוטי האדברסרי שלנו בנוי על דיונים בנוכחות שני הצדדים. הצדדים נאבקים ביניהם והשופט מכריע. החלטות במעמד צד אחד הן החריג שבחריג והן אמורות להיעשות רק כאשר ישנן נסיבות חריגות שמצדיקות את זה, בדרך כלל כאשר הצד השני לא יודע ולא יכול לדעת שמתקיים הליך בעניינו (חקירה סמויה וכדו'). בכל מקרה אחר ההליך חייב להתנהל בפני שני הצדדים. גם כאשר ישנה הגשת חומר חסוי או דיון בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד, הדבר נרשם ומתועד ונתון לביקורת.
כתבתי קודם שמדובר בכשלים מערכתיים. ממש לא בכשלים אישיים. עד לרגע זה אף אחד מהגורמים המעורבים שמוזכרים בהחלטת הנציב לא טען שמדובר בתופעות חריגות וגם לא מצא לנכון להצר עליהם או להרגיש איתם לא נוח.
מדיניות מעצרים משטרתית מחמירה ופוגענית שמקבלת חותמת גומי של בתי המשפט, פרקטיקה של מסחרה במספר ימי המעצר המבוקשים, מלחמות אגו בין הגופים שמנהלים את החקירה, פרקטיקה של סיכומים מוקדמים בין השופטים לתביעה כאשר הדיון המתקיים לאחר מכן בנוכחות שני הצדדים הוא לא יותר מהצגה ומשחק מכור, העדר כללי התנהגות בסיסיים לשופטים - כל אלו הם כשלים מערכתיים ויהא זה מופרך להסתפק בהקרבת השופטת כשעיר לעזאזל. היא חייבת אכן ללכת הביתה, אבל זה ממש לא יפתור את הבעיה.
מערכת אכיפת החוק בישראל חייבת שידוד מערכות דחוף. אחרת היא לא תהיה ראויה לאמון הציבור, וכמאמרו של המילטון (שמצוטט גם בהחלטתו של הנציב ריבלין) "כל שיש לו (לבית המשפט) הוא אמון הציבור".
