כמו כל עניין שמוצג בעיקרו בהכללות, הכלל המבוטא ב"מוטו" של הנושא הוא השכיח, שיש לו יוצאים מן הכלל; כך גם באמירה הנוקבת שבכותרת מאמר זה. מטרתי כאן היא להשתמש בתוכנית רדיו, שסיקרה סרט ישראלי חדש, בכדי לדון בשאלה הכללית של תפקוד התקשורת, כמכשיר וכדרך להשפיע על דעת הציבור ולעצב אותה. ככלל, זו בעיה רחבה, עמוקה ומהותית מאוד, שחרף השפעתה הגוברת על חיינו, אינה זוכה לדיון ציבורי מספיק, לא מבחינת המהות ולא מבחינת החשיבות.
בתוכנית "סדר-יום" של
קרן נויבך, ב-28.2.18,
1 התארח ד"ר יואב לרמן, שהוגדר כמומחה לתכנון אורבני. את התוכנית הנחה הפעם, כמחליף, שאול אמסטרדמסקי. המניע לדיון היו הסדרה והסרט "סאלח, פה זה ארץ-ישראל". שתי היצירות עוסקות ביישובי הפריפריה שהקימה המדינה בעשור הראשון לעצמאות, שהיו בחלקם הגדול מושבי עולים ועיירות פיתוח. האוכלוסייה שיושבה בהם הייתה בעיקרה יוצאי עדות המזרח ממדינות המזרח-התיכון וצפון אפריקה.
את השיחה פתח אמסטרדמסקי בתיאור ההזדעזעות שלו ושל זוגתו, חרף מוצאם ומסלולי התבגרותם השונים, מן התכנים, הפרשנויות, הנתונים וההיסטוריה שהציג הסרט לגבי תוכניות ההתיישבות הנ"ל. קשיי הישובים, שברובם מוגדרים עד היום פריפריאליים, התפתחותם האיטית ומצבם החברתי-כלכלי כאשר המדינה חוגגת יום-הולדת 70, עדיין קשה ונופל באופן ניכר מזה של ישובים ותיקים. למרבה הפלא, ואולי לא, הוא נופל גם מזה של ישובים חדשים יותר, פריפריאליים לא פחות אך בעלי תמהיל דמוגרפי שונה של האוכלוסייה. למעשה, מדובר בעובדות ידועות. הן נדונו בעבר כמעט בכל ערוצי התקשורת. עיתונות, תוכניות רדיו וטלוויזיה, מחזות, מחזות-זמר דיונים חברתיים, ספרים, מאמרים ומסות. מה בעצם השוני הפעם? מדוע הסרט החדש מעורר התייחסות אמוציונלית בלתי שגרתית? האם זו תוצאה של ריכוז האינפורמציה, המיומנות או היצירתיות המיוחדת של הבמאי בהצגת הנושא או העובדה שהתרחקנו מהווי הימים "ההם" כ-60 שנה ואצל חלקנו היטשטשו הזיכרון והמודעות? או, אולי זו האווירה של שחיטת פרות קדושות סיטונאית שמאפיינת אותנו כיום בהתייחסות לכל נושא מן העבר? האם זה הסגנון, או שפיתחנו "כושר הזדעזעות מופלא" מכל סיפור, יהיה בנאלי או מוכר כאשר יהיה, אם יוצג בהרכב הנכון של רכיבי ביטוי תואמי-האופנה האידאולוגית-פוליטית העכשווית? אני סבור שזה הרכב של כל הגורמים הללו יחד. בביטוי כוללני נוהגים לכנות זאת אווירת ה- PC ((POLITICLY CORRECT).
בהמשך הדיון הסביר ד"ר לרמן את הסיבות שלדעתו כך התפתחו הדברים. לזכותו יאמר, שכבר בראשית דבריו הזכיר שתהליכי יישוב של אוכלוסיות חדשות או אוכלוסיות שמועתקות ממקומות מושבן בגלל צרכים לאומיים מסוימים למקומות אחרים, קיימים במדינות רבות. בחלק מהם הם מתחוללים בהיקפים גדולים יותר ובנחישות רבה יותר מאלה שנקטה ישראל. לזכותו יש לזקוף גם את הזכרת העובדה שהידע והיכולות בתכנון אורבני מתקדם שהיו בישראל באותן שנים, היו מצומצמים ובסיסיים.
אבל כפי שאומרים מספרי מעשיות או "פריקים של בדיחות", לא על זה בעיקר רציתי לדבר. עד כאן נתתי רקע קצר לסיבת התייחסות ולמהות הדיון. לטעמי, עיקר השאלות הן אלה:
- לאיזו מטרה נוצר הסרט והאם הוא משרת מטרה זו?
- בעשור האחרון נתונה ישראל בתנופת פיתוח עצומה בכל נושאי התשתית הלאומית - כבישים, מסילות ברזל, גשרים, תקשורת, רכבות עירוניות, בינוי, העתקת צה"ל לנגב, שינוי משק האנרגיה, שינוי מבנה התעשיה הישראלית, הרחבת בסיס ההוראה והמחקר האקדמיים ועוד. תנופה זו נוגעת בכל סוגי הישובים ובכל האזורים, אף כי לא במידה שווה. אם כך, מה טעם יש לדון במה שבוצע טוב יותר או טוב פחות לפני 60 או 50 שנה, כאשר בתוך 10 שנים, לא נכיר גם את מה שקיים היום?
- האם הסרט מציע פתרונות קונקרטיים שונים מאלה שמציעה המדינה למצוקות שהיו ועדיין קיימות באוכלוסיות שונות או באזורים שונים בה?
- האם הוא מנסה לתבוע את "עלבונם" של ה"מיושבים" החדשים בכוח הכפייה של האילוצים הלאומיים, ומציע דרך ריאלית לפצותם על שקופחו באופן זה או אחר ובמידה גדולה או קטנה יותר ביחס לאחרים? האם בשאלות אלה זו "העוולה" היחידה שעשתה אז המדינה הצעירה שאך נולדה לאותם אזרחים? הרי מכל אלה שקיבלו את ההחלטות אז, כמעט לא נותר איש בחיים ומי שנותר אינו יכול לשנות כיום מאומה.
- האם קיים הבדל בין יישובי הפריפריה לבין שכונות פריפריאליות שנבנו בערים מבוססות לקליטת העולים מבחינת: הרכב האוכלוסייה, מצבה הסוציו-אקונומי אז וכיום ומיצובה החברתי?
- בעקבות ההסכם עם מצרים פונתה ימית ופונו ישובים בסיני ותושביהם נעקרו למקומות חדשים. אותה תופעה, אך בהיקף גדול יותר, התרחשה בתוכנית ההינתקות של שרון (2005) מחבל קטיף בעזה ומישובים בשומרון. מרבית העקורים טופלו ע"י המדינה, לכאורה, באמצעות מנגנונים ותהליכים משופרים מאלה של תחילת שנות ה-50 - האמנם? האם יש הבדל בין שני המקרים בתוצאות הטיפול הממשלתי ואם כן - מהו וממה הוא נובע?
- ממה נובע הבדל הגישה בסיקור ובניתוח האירועים בין יישוב העולים שהגיעו לארץ בתחילת שנות ה-50 ביישובי ספר ועיירות פיתוח פריפריאליים במקום ישובים ערבים שנהרסו או נעזבו בשטחים שנכבשו במלחמת השחרור, לבין עקירת מתיישבי ימית ומתיישבי חבל קטיף בעזה, שהגשימו אותו מהלך לאומי אסטרטגי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים?
- אם מדובר באותו סוג של בעיה ובאותו סוג של פתרון מתבקש - מה הטעם לעשות כיום אבחנות בין הדברים? האם האיזכור ההיסטורי-סלקטיבי של אירועים דומים במהותם, על-ידי הסרט, מכוון ליצור אפליה אידאולוגית בין "דם" ל"דם"? האם כדי לשמש מכשיר פוליטי בניסיון ובביזיון להשתמש בשאריות המרירות וזיכרון הקיפוח שנעשו בהובלת ממשלות הסוציאל-דמוקרטיה, כדי להפנותם כיום נגד הממשלה המכהנת, בתקווה לזכות בעוד מנדט או שניים בקלפי?
- מהו תפקידם של ערוצי הקשר והפצת המידע השונים וסרטים בכלל זה - האם עידכון הידע ורלוונטיות החשיבה של הציבור לבעיות השעה, או חידוד עמדות, טיפוח ניגודים והסתה לעימותים אידיאולוגיים או אמוציונליים בחברה הישראלית? ואולי סרט הוא סתם יצירת אומנות שהמסרים האידאיים-דימויים נורמטיביים בו הם "מקרה מצער" וכל כולו נועד לפאר את הבמאי, השחקנים ושאר חברי צוות ההפקה?...
אני מסתפק בלקט שאלות זה הפעם, אבל ברור מאליו שהוא אינו ממצה את הנושא רק מדגים את מורכבותו. אילו סברתי שמטרת הסרט והדיון התקשורתי בו היא להביע הזדהות עם הקשיים האוביקטיביים ד'אז ולחפש דרך הוגנת לפצות את הנפגעים או לסייע להם לדלג על פערי הזמן באמצעות תמיכה מסיבית של ממשלת ישראל, הייתי מקבל זאת בברכה. אולם, בה בעת הייתי מצפה לראות בסרט גם את מוטיב ה"תקומה" וההתאוששות ואת ברור השאלה: לאן רוצים ללכת ומה מבקשים הנפגעים ההם מהמדינה כסיוע ופיצוי סביר כיום? את אלה הייתי בוודאי מצפה לשמוע בדיון המלומד בראיון הנ"ל; ה"מוטו" של הדיון אינו צריך להיות הנדסי או אורבני אלא חברתי-לאומי כולל.
מה שמאפיין שינויים דמוגרפיים בין אם הם נוגעים להרכב האוכלוסייה ובין אם לפריסתה הגאוגרפית או הרכבה הכלכלי, אמוני, השכלתי או אחר, הוא פרקי הזמן הארוכים, יחסית, הדרושים להתהוותם והתערותם באוכלוסייה שבה מדובר. אף שינוי מהותי איננו מסתיים בדור אחד (כ-25 שנים, לפי הסולם המקובל) רק בדור השלישי ולעיתים ברביעי אחרי הדור שחווה את השינוי האופרטיבי הגדול על בשרו, מתחילים השינויים להתייצב, להיטמע ולאפיין את דרכי החיים החדשים. קל לראות זאת בדורות השלישי והרביעי של ניצולי שואה ובאותה מידה גם אצל קבוצות גדולות של עולים; בין אם אלה העולים שבאו לפני קום המדינה, מיד לאחריה או מאוחר יותר. מופעי התיקון לבעיות שאותן סורקים הסרט והדיון מתחילים למעשה בעשור השני של המאה ה-21 ויבשילו באמצעה.
לצערי, הרושם שנוצר אצלי מהסרט ומהדיון הנ"ל שעסק בו, הוא שהתקשורת - יוצרי הסרט ומפיצי מסריו - בחרה שוב בפרצוף השלילי המאפיין בשנים האחרונות רבות מיוזמותיה. הסרט נוצר כחלק מביקורת דסטרוקטיבית שאינה מכוונת להאיר מציאות בכדי לתקן ליקויים, אלא לבחור אשם במטרה למחוק אותו מספר הלגיטימציה (PC). לדידי זו פרודה אחת במאבק אידיאולוגי-תרבותי בין הפוסט-מודרניזם לקונסרבטיזם בדמוקרטיות המערביות, שאנו נמנים עליהן.
כאשר מתבוננים בהפקת סרטים ישראלים מנקודת-מבט פוליטית ביקורתית כנ"ל, ברור ששרת התרבות ד'היום פועלת נכון, אבל לא בהכרח בתחכום, באינטנסיביות ובהחלטיות הדרושים.
אם סיסמת האופוזיציה כיום היא שתפקידה הוא לא לשרת את המדינה, אלא להפיל את הממשלה, מתבקשת מיד המסקנה, שתפקיד הממשלה הוא להצר את יכולות האופוזיציה להפילה או לפגוע בכושר פעולתה.