בשבוע שעבר ראינו שהתלהבות יתר עלולה להסתיר מניעים שליליים. היה זה בהקשר של היוזמה "לעשות" מנהיג חלופי כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. הדגשנו כי היוזמה באה מצד מיעוט נלהב מדי, כי זה מה שבאמת היה שם, ולכאורה אפשר להבין מכך כי אם ההתלהבות היא כללית ולא של מיעוט בלבד כאשר הרוב הדומם מבולבל, אז זה בסדר, אפשר לזרום עם זה. אבל מסתבר שהמסקנה הזאת אינה נכונה, מסתבר שהתלהבות יתר, כל התלהבות, גם למעשים הכי טובים, עלולה להיות שלילית. מכירים את הבדיחה על ההוא שכל כך התלהב מהרעיון לעשות מעשה טוב יומי, עד שאחז בידה של זקנה והעביר אותה אל המדרכה ממול כאשר הייתה מטרים ספורים מביתה?
רצה לעשות מעשה טוב, אבל התלהב מהרעיון יותר מדי וקלקל. בעצם, אומרים חכמינו, בכל פעם שמתלהבים ממשהו זה בהחלט עלול להיות איתות שמצביע על מניע שלילי ולכן גם התוצאה צפויה להיות שלילית. את שלילת התלהבות היתר רואים היטב בפרשת השבוע וַיַּקְהֵל שבאה מיד לאחר הנפילה הגדולה של מעשה העגל. משה יורד מההר בפעם השלישית עם לוחות הברית החדשות ומבשר לעם כי הקב"ה סלח להם על מעשה העגל וכעת צריכים להתארגן לבנות את המשכן. כולם מתבקשים להתגייס (שמות לה): [ה] קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. [ו] וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. ועוד חפצי ערך שנצרכים להקמת המשכן.
ובנוסף לתרומות נדרשה גם התגייסות לביצוע העבודות: [י] וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'. [יא] אֶת-הַמִּשְׁכָּן... גם החלק הזה בהתנדבות כמובן, מלבד שנים שהמינוי שלהם הוכתב מלמעלה: [ל] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. [לא] וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים... [לב] וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. [לד] וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ: הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. שני אלה היו אמנים שהייתה להם היכולת להדריך את המתנדבים המתאימים, כיצד לעשות את המלאכה. הם החלו בעבודה ובמקביל המשיכו להגיע התרומות. לא המתינו שיבואו לבקש מהם, אלא (פרק לו, ג): ...וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה--בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.
גם בקדושה צריך מתינות כאמור, היה זה לאחר מעשה העגל, מעשה שהתאפיין בהתלהבות יתר. המשכן נועד לאפשר קשר רצוף עם הקב"ה ובכך למנוע נפילות מהסוג של חטא העגל. העם שהיה נרגש ושמח על המחילה שקיבל, התלהב מאוד מהרעיון וכולם התגייסו למשימה אבל זה התחיל להיות יותר מדי: [ד] וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים. [ה] וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. לכאורה זה טוב, התלהבו לעשות משהו חיובי כתיקון להתלהבות השלילית שבעטיה עשו את העגל, אבל לא בדיוק: [ו] וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא.
המסר הוא שגם במלאכת הקודש העבודה צריכה להיות במתינות, בסדר והדרגה. בחסידות מבואר כי התלהבות מקורה באש פנימית, האדם חש שבוער לו לעשות משהו. כל אש זקוקה לחומר בעירה כידוע, יש חומרים שבעירתם איטית ותפוקת החום שלהם מתמשכת בהתאם ולכן ניתן להפיק ממנה תועלת, ויש חומרים שבעירתם מהירה. גם הם עשויים להפיק חום גבוה, אבל קשה להפיק תועלת מהחום שנוצר בבעירה כזאת, בטח לא לאורך זמן. זו התכונה, התלהבות, שנחשפה אצל בני ישראל בשני האירועים שהמשותף להם הוא השורש ק.ה.ל. ואת שני הסיפורים פותחת התורה באותן אותיות בדיוק: ויקהל. ההבדל הוא רק בניקוד (וממילא גם במשמעות) וַיַּקְהֵל אצלנו מול וַיִּקָּהֵל בשבוע שעבר.
בדרך כלל, המתלהב מנסה להדביק בהתלהבותו את הסובבים. קשה להתלהב לבד כי התלהבות זו חוויה וטבעי שרוצים שותפים לה. ההתלהבות יכולה להימשך זמן די ארוך, ממשיכים להתלהב כל עוד לא התפוגגה החוויה. אבל חוויות, ככל שיהיו מרגשות ואף מספקות, לעולם אינן המציאות האמיתית, היומיומית. המציאות מחייבת עבודה קשה ובהתמדה, בלי לחפש חוויות או ריגושים. מסתבר שהמסר של פרשת השבוע, כמעט כרגיל הייתי מוסיף, מלמד שעלינו ללכת בדרך הפוכה מזו שהתרגלנו אליה באדיבות התקשורת הרגשנית. כל כך התרגלנו עד שלא מעלים על הדעת שאפשר וצריך להיות אחרת. שאת האמת, את הקשר החי לרבונו של עולם מוצאים לא ברעש ולא באש, רק בקול דממה דקה.
