אני
קורא את
קלמן ליבסקינד במעריב ואני מבין ששוב הצליחו להפיל אותי בפח, שוב הצליחו להוליך אותי שולל. מסתבר שבפרשת השוחד לכאורה של
הילה גרסטל / הנשיאה
אסתר חיות / אלי קמיר לא יהיה כלום, אין כלום, כי לא היה כלום.
ידענו על סיכולים ממוקדים של שרים. הנשיא דהיום ראובן ריבלין סוכל כאשר היה אמור להתמנות כשר המשפטים;
יעקב נאמן סוכל בתפקידו כשר משפטים. אבל על סיכול ממוקד של שופט מחוזי ובאמצעות סיכול של נשיאת בית המשפט העליון עוד לא שמענו, ותמיד יש פעם ראשונה.
מעצרים ארוכים, ראיות מרשיעות ומה לא, וכלום מכלום. רק הכתם רק הכתם, וכמובן גם הסיכון הענק שכמו במקרים אחרים הסיכול הזה עלול היה גם להצליח.
וקל מאוד גם להבין את המניעים לסיכול שכזה. גרסטל היא האויבת מספר אחד של הפרקליטות. כרגיל במקומותינו, העובדים באים לעבודה עם תיקי האוכל מהבית, תיקי האוכל מלאים באג'נדות פוליטיות ובכוויות אישיות, ואלה התוצאות, וכנראה גם לא מרחמים במצב כזה גם על בלתי מעורבים.
אז סליחה הילה גרסטל, סליחה הנשיאה חיות. הם שוב הצליחו להפיל אותי בפח. לגבי נתניהו אני לא מאמין למילה וחצי מילה שלהם, פרט לנושאים אותם נתניהו מאשר אישית. אלה לא ניסיונות הסיכול הראשונים של נתניהו, וגם לא האחרונים. ואילו אצלך הייתי צריך להיות מאוד זהיר, מאוד מסויג, ולצערי יריתי מן השרוול.
סליחה הילה גרסטל, סליחה מקרב לב הילה גרסטל, סליחה הנשיאה חיות.
