לכאורה, הישראליות אמורה להיות קלה הרבה יותר להגדרה מאשר היהודיות. זאת, משום שישראל הינה מסגרת פורמלית - מדינה - שלגביה ניתן לומר כי כל מה שהיא, המסגרת, מכירה בו באופן רשמי כשייך אליה, הינו אכן "ישראלי".
ניתן, אולי, גם להתייחס לישראליות במונחי האזרחות (או הַתוֺשָבוּת); כאן מדובר בזכויות ו/או חובות מסוימים (כמו חובת השירות בצבא, רשות להיות מועסק בארץ ורשות להצביע בבחירות לרשויות מקומיות ולבית המחוקקים), המעוגנת בישיבתו דרך קבע של בעל הדבר בתחומי מדינת ישראל, אפילו אינו אזרח. אשר-על-כן איננו יכולים להסתפק בזיקת האזרחות כאן ועלינו להיזהר ואולי באופן יותר מדויק, לדבר על הכרת הרשות בשייכותו של היחיד למסגרתה.
אלא שגם כאן עולות וצצות שאלות ביחס לקבוצות שונות המקיימות את התנאי הזה אך באותה שעה גם מקיימות שוֺנוּת מהותית, לא רק באשר לביטויים הַהָוָיָיתֽיֽים של תנאי זה, אלא שגם חל לגביהם שׁוֺנֽי מבחינת התייחסותה של המסגרת הפורמלית הזו.
למשל: ערביי ישראל שבתוך הקו הירוק; יהודים החיים בשטחים; ישראלים שהיגרו לחו"ל; יהודים שלא באו ואולי גם לא יבואו; ערביי השטחים העובדים בארץ או הנמצאים "סתם" תחת שלטון ישראלי וכיו"ב - האם כל אלה מקיימים בכלל, או באמת, את הישראליות? האם ביחס אליהם הגדרת הישראליות חלה באמת באופן שווה? או שאלות אחרות, כגון: האם יש בישראליות איזה הכרח של זיקה ליהודיות (שהרי, כאמור, ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי)? ואם נאמר כי אין די באזרחות וכי יש גם צורך בישיבת קבע בתחומי מדינת ישראל, כיצד יש להתייחס ליהודי השטחים? מדוע אלה יכולים, למשל, להצביע בבחירות בעוד ישראלים היושבים במקומות אחרים, למשל ניו-יורק, אינם יכולים לעשות כן במקומותיהם? ומה באשר לשירות בצבא, תשלום מיסים וכיו"ב - האם יש בכך איזה קריטריון גם כן? ואם כן, מה הדין בבחינת הגדרת הישראליוּת ביחס לערביי הקו הירוק, אזרחי ישראל? או לעולים לא-יהודיים המשרתים בצבא ולעיתים אף נהרגים כחיילים במאבק על הגנת ישראל.
לפיכך, המילה "לכאורה" המופיעה במשפט הפתיחה של הסעיף אכן מתאימה, וכי אין מצב הדברים פשוט וחד-משמעי כל ועיקר.
חובות וזכויות הוויית האזרחות מעוגנת בקבלה של זכויות וחובות הקשורות לָחֲבֵרוּת בארגון המדיני-טריטוריאלי של המדינה. בין אלה ניתן למצוא את המגורים הקבועים בטריטוריה של המדינה, בהיות נשוא ההגדרה בר שיפוט ובר ציווּי במסגרת התחיקתית של המדינה ומכאן גם: בהיותו שווה בפני החוק לשאר היחידים שעליהם חלה הגדרת הזהות. מאפיין נוסף הוא שותפות בְּמַשָׂא מכלול החוויות המרכיבות את הוויית המציאות של המדינה, מה שנובע ממימוש כלל החובות והזכויות המרכיבות את האזרחות כמו גם את סדר החיים הנהוג במקום. וכך גם - מה שנובע מזה - את יכולתו המעשית של נשוא ההגדרה להשתתף, מתוקף אזרחותו, בעיצוב היום יומי של מסגרת החיים המשותפת של המדינה.
במדינת ישראל, מזמן הקמתה (ולמעשה, עוד לפני-כן), היה אחד הביטויים הראשונים לכך השירות הצבאי. לא רק שהוא מחשל את היחיד, אלא שהוא נחשב למוקד החישול הלאומי-חברתי; בחינת כור ההיתוך שממנו יוצאים הפרטים כבני לאום אחד, מעֵבר לנסיבות המוצא והמציאות הכלכלית של כל פרט ופרט.
אם אומנם זה כך, האם כל אזרחי ישראל הם ישראלים? גם אם נאמר שבמסגרת הָתְחוּלָה הכוללת של חוויית השירות הצבאי יש מקום לראות את הפטוֺרים משירות זה כחלק מההוויה הישראלית הרי שדבר זה יהא נכון לגבי אותם פרטים המשוחררים משירות מטעמים של יחסים הקיימים בין הפרט הנדון ובין הצבא ובגין טעמים הנובעים מייחודו כפרט, למשל, נכות; למשל, אישה נשואה וכו'. אבל האם ניתן לומר זאת גם על מי שנשללת ממנו הזכות או החובה מטעמים שאינם קשורים לייחודו הפרטי והתייחסותו של יחוד פרטי זה אל הצבא, אלא מטעמים הזרים לחלוטין ליחס זה שבין הפרט לחוויה? למשל מי שפטור, או מי שנמנע ממנו על-ידי הרשויות לשרת בגין היותו חבר בקבוצה כלשהי, למשל קבוצה לאומית או דתית?
ערביי ישראל (קו ירוק), למשל, שעל-פי מגילת העצמאות הינם בעלי "אזרחות מלאה ושווה" אינם משרתים בצבא; ואין זה משום שאינם חפצים בכך. רצונם לעניין זה איננו רלוונטי, כשם שרצונו של הצעיר היהודי או אי-רצונו אינו רלוונטי לחובת הגיוס שחלה עליו. יתרה מזאת, הערבים אינם מגויסים לא על-בסיס הדת (כפי שקיים הדבר אצל פטורי הישיבות) ואף אין הם פטורים על-בסיס אישי או תעסוקתי. הערבים המוסלמים, כמו גם הערבים הנוצרים, אינם משותפים בחוויית השירות הצבאי מטעמים של שייכות לאומית - היותם ערבים, ובניגוד למצבם האזרחי, כלומר: היותם אזרחי מדינת ישראל. ביטוי מודגש לכך ניתן על-ידי עובדת גיוסם של בני תת-קבוצות השייכות לקבוצת בני הלאום הערבי אזרחי מדינת ישראל - לאמור: הדרוזים והצ'רקסים שעליהם חלה חובת השירות הצבאי. אין ספק כי בכך יש אנומאליה מבחינת החלת הגדרת הישראליות על חלק מהקבוצה האנושית המתאפיינת בזיקת האזרחות שלה למדינת ישראל.
טריטוריה רשמית משמעות הדברים איננה בשיפוט המוסרי. כלומר, אין כאן שאלה אם הדבר טוב או רע; אבל בהחלט יש כאן סממן של אפליה, לטוב או לרע, של חלק ממי שאמור להיות נתון לתנאי קיום שווים בתוקף היותם אזרחי המדינה. ולכך יש גם השלכות נוספות שצריך להביאן בחשבון, שוב, מבלי הצורך להיכנס לשיפוט המוסרי או לטעמים שבגינם מתקיים המצב (וגם כאן: לטוב ולרע). כך, למשל, משך שנים הרבה התקיים ממשל צבאי שהוחל לא על אזורים אלא על אזרחים (ערבים) ועד היום מסומנים תעודות הזהות ומסמכי המסע (דרכונים) של ערביי ישראל באופן שונה ועל-פי קריטריונים שונים מאלה הנהוגים ביחס לאזרחי ישראל היהודיים.
אולם לא רק ביחס לערביי ישראל נקוטה שיטה של אפליה. זו קיימת גם באשר לקבוצות מסוימות בקרב היהודים הישראלים, למשל: הקבוצות הדרות בדרך-קבע מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל.
גבולות המדינה מצויינים ומסומנים, לפחות לכאורה, באורח חד-משמעי. כך, למשל, רמת הגולן וירושלים המזרחית נמצאות בתחומי הגבולות של מדינת ישראל, אפילו שאין ביחס לזה הכרה בינלאומית ואף בין אזרחי המדינה נטוש ויכוח על כדאיות הכללת ירושלים המזרחית בתחום המדינה, או על מוסריותה או יעילותה. עם זאת, מאותה שעה שהמדינה, באמצעות פעילות החקיקה שלה, החילה את ריבונותה על שטחים אלה, הרי שמכל בחינה של התייחסות פנים-מדינתית הם נמצאים בתחום הגבולות ולעניין זה הינם חלק אינטגרלי של המדינה, בדיוק כמו ת"א ופ"ת (ואפילו כאן ניתן לשאול האם נכונים הדברים גם לגבי תושבי רמת הגולן וירושלים המזרחית שאינם יהודיים).
לא כך הם הדברים ביחס לניו-יורק או לחברון. שתי הערים הללו אינן מצויות בתחומה של מדינת ישראל לא רק מבחינה בינלאומית אלא גם מבחינת התפיסה והחקיקה הישראליות עצמן. והנה, בעוד שביחס לניו-יורק אין ויכוח (אפילו שאפשר ורבים היו רוצים שתיכלל בתחומי מדינת ישראל) הרי לא כך הוא ביחס לחברון - ובעצם על כך בדיוק נטוש הוויכוח הציבורי והפוליטי המרכזי בחיי המדינה. למעשה, הרוצים לספחה טוענים שיש לעשות כן בדיוק משום שחברון איננה חלק ממדינת ישראל; לדעתם, אין די בשלטון ישראלי של "אחזקה" לגביה, שכן זה רק ממחיש את מעמדה כבלתי שייכת. ואכן, מכל העניינים השנויים במחלוקת, אפשר שדווקא זה הוא הסבוך ביותר והחמור ביותר. חלק מהאוכלוסייה רוצה לספח, כלומר: להחיל את הריבונות הישראלית על חברון (ושאר השטחים המוחזקים, לעניין זה) וחלק אינו רוצה בכך. אולם, כאמור, אין חולקין על כך כי אפילו התובעים שהמדינה תספח את חברון, או כל מקום אחר, מכירים בכך, וזה, בעצם הבסיס לתביעתם, כי חברון איננה חלק מהטריטוריה ה"רשמית" של מדינת ישראל.
רצף טריטוריאלי זה גורם לכך שאזרחי ישראל היושבים דרך קבע בניו-יורק, למשל, מופלים (שוב, לטוב ולרע) לעומת אזרחי ישראל היושבים בחברון. ודי לבחון אספקטים ספורים כדי להמחיש זאת: א) השתתפות המדינה בתקציבים המיועדים לרווחת האזרחים הישראלים החיים מחוץ לגבולותיה: קיים ביחס לתושבי חברון הישראלים - לא קיים ביחס לישראלים תושבי ניו-יורק; ב) חובת שירות צבאי בעת השהות כאזרח מחוץ לגבולות המדינה: לא קיים ביחס לניו-יורק - קיים ביחס לשטחים; ג) כפיפות לבתי משפט מקומיים, באשר לשיפוט בגין עבירות שונות: קיים לגבי ישראלים בניו-יורק - לא קיים באשר לישראלים בשטחים (שבאופן מעשי נשפטים על-ידי בתי-משפט בישראל-גופא); ד) השתתפות בבחירות למוסד המחוקק בארץ: בלתי אפשרית בניו-יורק - אפשרית בשטחים.
כמובן, אפשר שיהיה מי שיאמר כי אין דין השטחים כדין ניו-יורק, בשל הרצף הטריטוריאלי ובגין המעורבות הממשית של תושבי השטחים היהודיים בהווית החיים של מדינת ישראל. אבל הרי כך גם מצב הדברים ביחס לתושבי השטחים הערביים, שרבים מהם משתתפים באורח כה פעיל בהוויה הכלכלית, למשל, הישראלית, בהיותם חוט השדרה של מעמד הפועלים בישראל (לפחות בחלק ניכר מן הזמן בו מחזיקה ישראל בשטחים). והנה, אלה מוגבלים אף יותר מערביי ישראל (קו ירוק) שכבר עמדנו על היותם מקטע בעל ייחוד, בשל יחסה של המדינה אליהם.
קושי נוסף בקביעת הזהות הישראלית עשוי להתעורר בשעה שאנו מנסים לברר ממתי בעצם, קיימת הזהות הישראלית; מה היא נקודת הזמן שאותה נקבע כראשית ההוויה הישראלית. האם זהות ישראלית קיימת רק מאז חודש מאי 1948, שעה שהוקמה המדינה; או שמא ההוויה הישראלית הינה תוצר שראשיתו ההיסטורית בזמן אחר - לפני או אחרי הכרזת העצמאות? שהרי אפשר למצוא תאריכים נוספים העשויים להוות ראשית, בגין חשיבותם ליצירת ההוויה הישראלית. למשל: נובמבר 1947 - עם החלטת החלוקה; או 1922 - עם כינון המנדט; או 1920 - הקמת ההסתדרות; או קיום הבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה וייסוד הבסיס לתשתית הסוציו-אקונומית והפוליטית שאיפשרה, בכלל, את הקמת המדינה. ולעניין זה, גם הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל עוד קודם לכן, שהייתה אירוע שעל מרכזיותו אין חולקין וכמובן שניתן ללכת עוד לאחור לאורך הרצף ההיסטורי.
אבל ניתן גם, באותה מידה של תוקף, למצוא תאריכים או זמנים שלאחר קום המדינה, המייצגים מערכי שינויים רדיקליים עד כדי כך שאפשר ויצרו, כל אחד או ביחד, הוויה חדשה לחלוטין. למשל: 1949 - השנה שבה נסתיימה מלחמת העצמאות, או התקופה העוקבת, עד 1952, שסימנה מציאות חדשה של הכפלה, ואח"כ שילוש, האוכלוסייה היהודית במדינה הצעירה בתוך זמן כה קצר. יתרה מזאת, גם הרכב האוכלוסייה המצטרפת, שהייתה בעיקרה אוכלוסיית פליטים, היה שונה לחלוטין מאוכלוסיית העליות האידיאולוגיות, למשל, שקדמו להקמת המדינה וגם בכך ניתן לראות נקודת מפנה באיכות ההוויה הישראלית. או 1967, כאשר בתוך שבוע ימים הפכה מדינת ישראל לגורם השולט בשטחים הגדולים פי שלושה משטח המדינה ובאוכלוסייה המונה כמחצית מאוכלוסייתה. אין ספק כי בכך ניתן לראות שינוי רדיקאלי בהוויה הישראלית. אבל יהיו גם כאלה שיאמרו, וטענות ממין זה נשמעו מפי דוברים של כל המחנות בארץ, כי ההיסטוריה של הוויה הישראלית אותנטית מתחילה ב-1977, עת קרס שלטונה בן היובל ויותר של תנועת העבודה.
שינויים רדיקליים אין הכוונה כאן לקנטר או לקטרג על תהליך זה או אחר ולפחות בשלב זה אף לא להעריך את חשיבותו. הנקודה היא פשוטה: להצביע על הקושי שבזיהוי מקור אחד ויחיד שיסמן את זמן הראשית של ההוויה הישראלית. הפתרון שעל-פיו רואים את ההתחלה ב-1948 הינו, אפוא, פתרון כפוי ולמצער פורמליסטי והוא אפשרי רק אם נשמור בתודעתנו את ההכרה כי קדמו לשנה זו תהליכים שהשפעתם איפשרה את ההתחלה הזאת וכי גם אחר-כך חלו שינויים רדיקאליים, עד-כדי יצירת שינויים איכותיים בהוויה זו ובתרבות (במובנה הרחב ביותר) המאפיינת את מדינת ישראל והיחידים המרכיבים אותה.
בעיה אחרת נוצרת כאשר מנסים להגדיר את היקף האוכלוסיות הקונקרטיות הרלוונטיות להגדרת הישראליות. הבה ונבחן, למשל, את סוגיית היהודים שאינם אזרחי ישראל ואף אינם תושביה. לפחות תיאורטית, כל היהודים הללו הם אזרחים פוטנציאליים - מכוח חוק השבות. אבל יתרה מזאת, מכוח הכרזת העצמאות, רואה המדינה את עצמה כביתם הלאומי ומכאן גם גוזרת היא על עצמה אחריות כזו או אחרת לגורלם. הדבר בולט, למשל, ביחס ובהסדרים החוקיים כלפי מי שהוגדר כ"אסיר ציון" ובמשאבים המופנים לעניין יהדות התפוצות וסוגיית עלייתם של יהודים. אבל חומרתם של יחסי האחריות הללו עוד חורגת מכך. הנה, בעת מלחמת לבנון, כאשר הביא ראש הממשלה
מנחם בגין את טעמי המלחמה בפני הכנסת ב-8.6.82, נמצאנו למדים כי אחת ממטרותיה של המלחמה היא ההגנה על יהדות העולם. ראש הממשלה, בל נשכח, מקבל את משכורתו בדיוק כדי שיקבע את האינטרס הישראלי, ועל-ידי כך לפחות חלק מהתחום בו מצוייה הגדרת הישראליות. לאור הצהרה זאת, ניתן לומר כי לפחות באורח חלקי, הלכה ישראל למלחמה גם בשל אחריותה כלפי יהדות העולם. ביטוי נוסף לכך נתן אותו ראש ממשלה (בגין) כאשר קרא ליהודי צרפת להתארגן למלחמה במתנכלים להם נוכח אוזלת היד שמגלה ממשלת צרפת בסוגיה זו. יתרה מכך, מר בגין, ראש ממשלת ישראל, אף הצהיר כי אם יהיה בכך צורך, תסייע ישראל באורח ישיר ופעיל ליהודי פריס בעניין זה. בתגובה גרסה ממשלת צרפת כי זו הינה התערבות גסה בענייניה הפנימיים ואף הביאה להשעיית השיחות הכלכליות שבין שתי המדינות, דבר שגרם למדינת ישראל נזק כלכלי וכספי ישיר.
כלומר, מצאנו עצמנו מושפעים באורח ישיר ועקיף, עד כדי תשלום מחירים מדיניים וכלכליים ואפילו יציאה למלחמה הכרוכה באב"דן חיי אדם, על-ידי המחויבות של המדינה ליהדות התפוצות. אין ספק כי יש כאן נגיעה בהווית החיים הישראלית. אך האם זה הופך את יהודי התפוצות לישראלים? לשותפים בהוויה הישראלית?
אם כך, גם בהגדרת הישראליות קיימים קשיים לא מעטים. מרחבי הזמן, האוכלוסייה והקשר של אלה אל הטריטוריה בהקשריה השונים של מדינת ישראל, יוצרים בעייתיות שאפשר ואינה קיימת בארצות ותיקות והומוגניות כמו, למשל, צרפת או אנגליה. כדי לצאת מסבך הבעייתיות הזו, יש לנסות לקבץ את המספר הגדול ביותר של מרכיבים (פרמטרים) ול"חתוך" את ההגדרה בתחום המשותף תוך הוצאת הקטעים הסותרים מתחום ההגדרה כאשר אלה נשארים להתייחסות כנקודות-של-קשר. גישה זו תאפשר הגדרה הגורסת כי הישראליות, ולפיכך גם הישראלי, הינה מכלול ההוויות שבהן מתנסים מי שהינו אזרח המדינה ותושב של קבע בתחומיה, הכוללות את החשיפה לחוקים ולדרכי הוצאתם אל-הפועל, לניסיון החיים הפוליטי החברתי והכלכלי המאפיין את המדינה למן הקמתה (והכולל שינויים שחלו באספקטים שונים שבו למן 1948 ועד בכלל) וההשתתפות של האזרחים ותושבי הקבע בקביעת הגורל המשותף המתעצב על-ידי הישראלים והממוען אל כתובתם.
אם נאמץ אופן זה של הגדרת הישראליות, נמצא עצמנו בתחומיה של מסגרת ברורה שתאפשר לנו לבחון הן תהליכי זהות, הן תהליכים של התפתחות חברתית ואישית של הפרטים והיחידות החברתיות המרכיבים את ישראל והקשורים בה. גם התהליכים הפוליטיים והתרבותיים שעניינם ההקשר היהודי, יוכלו לעמוד באופן זה, לבחינה מדוקדקת ולבדיקה מחדש במציאות המתארעת. עם זאת, ניתן יהיה לברר גם את הקשר הנוסף, שאפשר כי הוא העיקרי שבמערכת הקשרים שבין היהדות וישראל, לאמור: הציונות.
