הפליטות היא מן הנוראות במכאובי האדם באשר הוא אדם. הפליטות היא עקירה. היא היתלשות מבית, ממשפחה, מקרוב וגואל, מרעים, מאורח חיים, משפה, מבגד, מריחות תבשילים, מחיבורים אמיצים ומחיבורים קלים המצטרפים יחד לתחושה של היזרקות לתוך ההפקר והבלתי נודע. הפליטות היא התחושה הרומסת כי מעתה אי-אפשר לו לאדם אלא בחסדי זולת, כי הוא או מרוחם או מיותם. הפליטות היא תרגום התקווה להיאחזות טובע באזוב ים שאין לו שורש, הצלה תלויה בעיים.
הפליטות היא הפיכת היעד האחד הבלבדי, הכובש כל אדוות נפש לאחת - לשרוד, לא לאהוב, לא לשאוף, לא לרצות, לא לתכנן עתידות, לא לזכור את שהיה, לא לדעת מה שיהיה, רק לשרוד, רק לנשום, רק להיות מישהו שאין לא ערך אלא מפני שהוא עומד לאבוד כל רגע. הפליטות היא הייאוש מן העולם שאינו מסוגל להודות בליבו כי הפליטות היא כל כך בלתי אנושית עד שהיא בלתי אפשרית, עד שהיא עצמה עוון, עד שהיא חוטאת בהאשמת מי שאינו פליט באטימות לב, עד שדינה לספוג את עלבון הנטוע על שעשו אותו למתעלם מבשרו.
הפליטות היא רעה. לא מפני שמישהו שחווה אותה אומר כי כיוון שחווה - הוא יודע מה היא ואינו יכול לעמוד מול מצפונו בלי להושיט יד למי שהיה פליט כמותו. היא רעה מפני שהיא רעה. היא רעה מפני שהיא חרפה מכל מקום. היא רעה מפני שהיא מאיימת להפוך נבראים בצלם לחיות נרדפות. היא רעה מפני שהיא רעה.
תולדות האדם הם תולדות החיבור ותולדות הפיזור, תולדות ההיאחזות באדמה ותולדות התהייה בדרכים לא דרך, תולדות הניכור ותולדות הטמיעה במנכרים ובהדיפת התורות התפלות כי עניי עיקרך ועניי עיר אחרת הם לעולם אותם עניים והערים לעולם אותן ערים. הפליטות על כן אינה רק רעה. היא ברכה הבאה בייסורים. נידויה היא לא רק תועבה, היא גם חוסר מעוף, גם כניעה לאווילות.
מי שהיה פליט, מי שלא היה פליט, מי שחווה, מי שניצול מן החוויה והאסון, הכל, כל איש כל אישה, כל מאמין באלוקיו וכל עובד את שמיו הוא, כל מי שנושא את צלם האלוקים מעצם היותו, אינו יכול לעמוד במבחן האנושיות הפשוטה אם הוא רואה עצמו מאוים על-ידי זולתו הפליט,. אם אינו מושיט לו יד ככל שידו מגעת. זה מבחן האדם באדם.
