לעמוד ולהצדיע

1. בעיצומו של משפט הולילנד שאלו אותי שניים מילדי, מה אני אומר על הידיעות לפיהן אהוד אולמרט הוביל את השמדת הכור הגרעיני הסורי. עניתי: הוא קיבל החלטה אמיצה ביותר וחשובה ביותר, וזוהי זכות שלעולם לא תימחק. אחד מהם התגרה בי בחיוך: אתה מוכן להגיד לו את זה? עניתי בחיוב. תחילה ביקשתי מעו"ד רועי בלכר, סניגורו של אולמרט, למסור לו את הדברים. אחרי זמן קצר הייתי לי הזדמנות לומר לו את זה באופן ישיר. בלי שום קשר למעשי השחיתות שביצע אולמרט, הוא ראוי למקום בכותל המזרח של מנהיגי ישראל על השמדת הכור. זו הייתה החלטה קשה ביותר, שעליה לא מקבלים קרדיט - ודאי שלא באופן מיידי. אם המבצע היה נכשל, אם טייסינו היו נופלים בשבי הסורי, אם הכור לא היה מושמד, אם הייתה טעות וההפצצה הייתה על כור פעיל - אולמרט היה נושא באחריות המלאה. אבל מאחר שהמשימה לא נכשלה, טייסינו חזרו בשלום, הסורים לא הגיבו במילימטר, הכור לא היה פעיל - אולמרט זכאי לקרדיט המלא. גם עשור אחרי, ואולי במיוחד עשור אחרי, המחשבה על סוריה גרעינית היא מסויטת. תארו לעצמכם שלמשטרו הרצחני של בשאר אסד, שלא הייתה לו שום בעיה לטבוח אלפים מבני עמו בנשק כימי, היה גם נשק גרעיני. מי יודע מה הוא היה עלול לעשות בו. תארו לעצמכם שהכור הזה היה נופל בידי המורדים או בידי דאעש. זה היה הסיוע הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת: נשק גרעיני בידי ארגוני טרור. את כל זה מנעו אהוד אולמרט - וגם אהוד ברק, ציפי לבני, עמיר פרץ, גבי אשכנזי, מאיר דגן, אליעזר שקדי ויתר אנשי המוסד, אמ"ן, צה"ל והוועדה לאנרגיה אטומית ששמותיהם של רבים מהם עודם חסויים. זה מסוג המקרים בהם כל מה שצריך לעשות הוא לעמוד ולהצדיע. 2. אי-אפשר שלא להשוות בין סוריה לאירן. בנימין נתניהו מתריע מזה שנים, ובצדק, על הסכנה הגרעינית מצד משטר האייתולות - אבל הסכנה הזאת חיה וקיימת ומתעצמת. אהוד אולמרט לא אמר מילה על הסכנה הגרעינית הסורית ופשוט חיסל אותה במכה חדה ואלגנטית. אנחנו לא יודעים את מה שהתרחש בחדרי המבצעים של צה"ל ובחדרי הישיבות של הממשלה והקבינט סביב האיום האירני. יש גם הבדל מבצעי עצום בין תקיפה של אתר יחיד בסוריה לבין תקיפה של שורת אתרים באירן. האינטרסים הבינלאומיים אינם דומים, ממשל בוש איננו ממשל אובמה. כל זה ודאי שצריך להילקח בחשבון. ואחרי כל זה - במבחן התוצאה, אולמרט מנצח את נתניהו בנוק אאוט. 3. בשנות ה-60 של המאה הקודמת סערה ישראל סביב פרשת לבון: מי נתן את ההוראה למבצע המודיעין הכושל והילדותי במצרים עשור קודם לכן, שעלה בחייהם של שלושה סוכני מוסד. פנחס לבון האשים את בנימין גבלי שהאשים את לבון. באוויר התעופפו סיפורים על מסמכים מזויפים, בגידה ומה לא. אפרים קישון כתב אז פיליטון קצר ובו תהה, מה היה קורה אם המבצע כן היה מצליח. כל אחד היה זוקף את ההצלחה לזכותו ומאשים את רעהו בזיופים ושקרים ומה לא. בקיצור, אותו הדבר - הסיק קישון. יובל מאוחר יותר מתברר שהוא צדק. מבצע "מחוץ לקופסא" נחל הצלחה מסחררת, ושני קברניטיו הראשיים - אהוד אולמרט ואהוד ברק - מתקוטטים. אין מחלוקת שכאשר ברק נכנס לתפקידו ביוני 2007 הוא ביקש לבחון מחדש את התוכניות המבצעיות. לגרסתו, הוא עשה זאת כדי להיות בטוח שהכל ידפוק כהלכה. לגרסת אולמרט, מטרתו הייתה לעכב את המבצע כדי שיוכל ליטול עליו קרדיט אם וכאשר יהפוך בעצמו לראש הממשלה. מכאן הדברים מתגלגלים לחילופי האשמות אישיות בין שניים שממילא שונאים זה את זה. חייבים לומר שהגרסה של אולמרט נשמעת פרנואידית למדי, אבל גם ברק הוא לא בדיוק האדם האמין ביותר בסביבה. ובעצם זה לא משנה: ההתנהגות הזאת של שניהם מלמדת עליהם הרבה ורק פוגעת בקרדיט העצום שמגיע להם על המבצע. ילדים, תפסיקו להתקוטט; יש מספיק גלידה בשביל כולם. 4. משהו בעיתוי הפרסום מטריד אותי. ייתכן שיש כאן איתות לאירן לקראת 12 במאי - המועד הבא בו עשוי הנשיא דונלד טראמפ להודיע על נסיגתה של ארה"ב מהסכם הגרעין איתה. אבל זה איתות חלש למדי: אנחנו עשור אחרי, עם תוכנית גרעינית שונה לחלוטין שכנראה חלף המועד בו ניתן היה להשמיד אותה. משום מה, הפרסום בא במקביל לפרסום ספרו של אולמרט הכולל פרק נרחב על המבצע - פרק שאותו אישרה הצנזורה. צריך לזכור, שהספר הזה הוא בעיקר מסעו של אולמרט בחזרה לקונצנזוס ולטיהור שמו. אין לזה מטרה פוליטית - אולמרט בן ה-73 אינו יכול להתמודד ולהתמנות בשש השנים הבאות - אך ברור ששמו הטוב של אולמרט חשוב לו מאוד. חשיפת השמדת הכור עושה עימו חסד גדול ומסייעת לשנות את תדמיתו כאדם מושחת שנשלח לכלא. כאמור, לאולמרט מגיעים על השבחים האפשריים על ההחלטה וביצועה. זה לא אומר שצריך להתעלם מהעבירות החמורות שביצע, וזה לא אומר שצריך להשלים עם השקרים וההכפשות שהוא מפזר לכל עבר. צריך לזכור גם את זה וגם את זה, ולתת לכל אחד מהם את המשקל הראוי בהקשר הנכון.