יצא לי להיות מעורב בשני מבצעים של מדינת ישראל נגד "מתקן גרעיני": האחד נגד הכור העירקי ב-1981, והשני (על-פי מקורות זרים) נגד הכור הסורי ב-2007. בראשון הייתי בשרות פעיל באגף המודיעין, ובשני נקראתי נקראתי להיות חלק מצוות ייעוץ שהקים לצידו ראש הממשלה, אולמרט. וכיוון שכך, הוחתמתי על מסמכי סודיות שאני נשאר נאמן להם. כוונתי ברשימה זאת לגעת בשתי נקודות שונות לחלוטין:
האחת, השוואה בין שני המבצעים. השנייה, כמה "קרדיטים" לגבי המבצע ב-2007 ובמסגרת זאת תיקון עוול.
התופעה הבולטת ביותר בתקיפת הכור העירקי ב-1981 היא ההתנגדות העזה של כמעט כל הצמרת הביטחונית והמקצועית לתקיפה. במילים אחרות, דרג המומחים המקצועיים היה נגד הכוונה של ראש הממשלה,
מנחם בגין, לתקוף את הכור. מדובר בראש אמ"ן, בראש המוסד ובראש הוועדה לאנרגיה גרעינית. לא רק זאת, צוות מומחים חיצוני, בראשות האלוף (מיל.) אהרון יריב, שמונה על-ידי מנחם בגין על-מנת שיחווה דעתו, התנגד גם הוא לתקיפה. והייתה זאת התנגדות תקיפה. ובמישור המפלגתי
שמעון פרס, שדבר המבצע הודלף לו, התנגד לו בחריפות ואיים לטרפדו.
הנימוקים המרכזיים של המתנגדים היו: עצם התקדים העולמי של פגיעה במתקן גרעיני שיקים עלינו את העולם; המצרים יבטלו את הסכם השלום הטרי שזה לא מכבר נחתם עמם; ארה"ב, שעמה לא קוימו התייעצויות, תעניש אותנו קשות; וברה"מ עלולה אפילו להפציץ מטרות אסטרטגיות בישראל. הכל שחור משחור. לצידו של בגין עמדו הרמטכ"ל ומפקד חיל-האוויר (רפול ועברי) וכן ראשות חטיבת המחקר של אמ"ן, שהערכתה הייתה כי תגובות המתנגדים מופרזות בצורה חמורה. במישור האסטרטגי לא נשקפה אז לישראל כל סכנה מעירק שהייתה נתונה כבר מזה שנה במלחמה עם אירן שתימשך 8 שנים.
ולמרות הכל בגין היה נחוש לתקוף ובזה הניח את יסוד המוסד בתפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל: אסור לה בשום אופן לאפשר לאף מדינה האויבת לישראל להחזיק ברשותה נשק גרעיני.
דיאלוג מתמיד התמונה שונה כעת לחלוטין בשנת 2007. ראשית, המצב האסטרטגי היה רווי סיכונים ולא האיר פניו למדינת ישראל. סוריה, שהייתה האויב העיקרי, בנתה עוצמת אש טילית עם ראשי נפץ כימיים;
בשאר אסד הידק את הברית בינו לבין אירן; הידק את הקשרים עם
קוריאה הצפונית שאף סיפקה לו טילים לטווח של 600 ק"מ, וחיזק את שיתוף הפעולה עם חיזבאללה; רוסיה של פוטין החלה לחזור לבמת המזרח התיכון ולסייע למאמץ הסורי של בניין הכוח הצבאי; ומלחמת לבנון השנייה פגעה, חלקית, בדימוי ההרתעתי של ישראל בעיני הצמרת הסורית, ובשאר אסד אישית. זאת התקופה בה מתחיל בשאר אסד להתגלות כסוציופט אכזר.
שנית, האמריקנים הוכנסו לתמונה, וקוים עמם דיאלוג מתמיד, בתחילה במישור המודיעיני על-מנת שתהיה הסכמה לגבי הנתונים, ולאחר מכן לגבי צורת הטיפול בבעיה. שלישית, לא הייתה כאן התנגדות עקרונית של הצמרת המקצועית לגבי עצם הצורך לפעול על-פי דוקטרינת בגין. חילוקי הדעות היו יותר בתחום הטקטי: איך ומתי לעשות זאת.
ועכשיו ל"קרדיטים". להוריד את הכובע בפני אולמרט, ראש הממשלה. זה ברור, כמו שברור לי שעליו מוטלת האחריות למותם של 160 ישראלים במלחמת לבנון השנייה, שנפתחה "מתוך היתקלות" וככה נראתה. אבל, אני מוצא חובה להוריד את הכובע גם בפני אמ"ן, ומי שעמד אז בראשו, האלוף עמוס ידלין; להצדיע לחטיבת המחקר שלו בראשות תא"ל (כיום אלוף מיל. ) יוסי בידץ', ולזירה הטכנולוגית בראשות אל"ם (כיום תא"ל מיל) אלי בן מאיר.
משום מה "המוסד" בראשות דגן זכה לתהילה (מוצדקת!) ולהרבה יחסי ציבור. לא כך אמ"ן שחלקו הוצנע ואפילו הוסתר. עם ישראל צריך לדעת שהייתה זאת הזירה הטכנולוגית של חטיבת המחקר שבינואר 2007 קימה דיון רב משתתפים "מחוץ לקופסה" (כך הוא נקרא! ולדעתי היה זה דיון מודיעיני היסטורי) ויצאה עם התובנה הראשונית, הבתולית, כי הסורים בונים מתקן גרעיני עם הצפון קוריאנים. כל גורמי המודיעין האחרים, בכללם מומחי המוסד, התנגדו בחרי אף, וטענו שמדובר בשטויות. "השטויות" הוכחו כנכונות. זה היה הטריגר!
בכל מקרה, גם ב-1981 וגם ב-2007 הייתה זאת קהילת המודיעין שאפשרה לראש הממשלה לקבל החלטות; והיו אלו גם מנחם בגין וגם
אהוד אולמרט שאכן קיבלו החלטה - כל אחד בנסיבות של תקופתו.
