נתחיל מהסוף: בשורה טובה לאשכנזים חובבי פריכיות האורז, שנהגו עד כה להימנע לאוכלן בפסח מחמת גזירת הקטניות הידועה. הרב המחוזי בשומרון, הרב אליקים לבנון, פוסק מובהק, פסק השנה שפריכיות אורז המיוצרות במפעל D&B במישור אדומים, מותרות לאכילה בפסח ללא חשש, אפילו למהדרין שנתחזקה עליהם הגזירה שכמעט הפכה את הקטניות לחמץ גמור.
הרבה גבות הורמו לשמע בשורה זו. לכאורה, חידוש עצום. הייתכן? ומה עם פסיקת גדולי הדורות האשכנזים, לפני כ-850 שנה? ומי יעז לפרוץ גדר?
ולא רק אורז ומיני קטניות אסרו האשכנזים, אלא אף מיני שמן שמקורם בקטניות: שמן סויה, שמן קינואה ושמן קנולה. ואותם שאסרו שמנים אלה, אסרו על עצמם גם את הליפתית שמצויה בשוקולד, ויש שאסרו על עצמם אכילת בוטנים (אף שבשנות ה-50 נמכרו עוגיות כשרות לפסח למהדרין, מצופות שברי בוטנים).
עד שבא הפוסק המובהק, הרב דוב ליאור, רבה לשעבר של קריית ארבע, שהתיר את כל השמנים הללו לפסח, ללא חשש ופיקפוק כלל. בחוברת 'דבר בעיתו' שפורסמה ערב פסח השתא לתועלת הכלל, מבהיר הרב ליאור את השורש הכללי של היתר השמנים ופריכיות האורז: לא ייתכן שננהג חומרה יתרה בקטניות, מעבר לאלה הנהוגות לגבי קמח החיטה עצמו.
עוד לפני הרב ליאור, נהגו רבים קוּלוֹת שונות בקטניות, על בסיס הסברה שלא ייתכן שהטפל (כלומר קטניות) יהא חמור מהעיקר (דגן). הדברים מובאים בפירוט ב'פסקי תשובות' (סימן תנ"ג סעיף ג') בשמם של בעל התניא בספרו 'שולחן ערוך הרב', בעל ה'חיי אדם', שו"ת מהרש"ם (רבי שלום מרדכי שבדרון), בעל ה'באר יצחק', בעל ה'מרחשת' ועוד: "שאין שום סברה, שהטפל (קיטניות) יהא חמור מהעיקר (דגן)".
הנה בסיס ההגיון שבסברה זו: כולנו מצווים כידוע באכילת מצה בליל הסדר; והרי יש מקום, לכאורה, לאוסרה, מפני שהמצה עשויה מחיטה שהיא ממיני הדגן. היאך התרנו לעצמנו לאוכלה בפסח? אלא שהעניין ברור לחלוטין: המצה נאפתה מקמח שלא בא במגע עם מים, ובהליך מהיר של פחות מח"י דקות, שמנע כל אפשרות של חימוץ העיסה.
ח"י דקות ומכאן ההיתר לגבי פריכיות אורז: אם מותרים אנו באכילת קמח של ממש בפסח (בשתי מגבלות: שלא נגע במים עד להיותו עיסה, ועיקרון ח"י דקות), בוודאי שמותרים אנו באכילת אורז אפוי שלא נגע במים ונעבד בתוך ח"י דקות. אין שום סברה, כאמור, שהטפל (כלומר קטניות) יהא חמור מהעיקר (דגן).
ועל כן חל ההיתר של הרב לבנון רק על הפריכיות שהוכנו במפעל D&B שהוכשר לכך, ומן הסתם יהיו בעתיד מפעלים נוספים שיילכו בדרך זו.
ומכאן להיתר שעיני רבים נשואות אליו – שאלת השימוש בפסח בשמני סויה, קנולה וקינואה. הרב ליאור מזכיר, שהראי"ה קוק כבר פסק בראשית המאה שעברה, כשגברה המחלוקת בין ירושלים ליפו בשאלת שמן השומשמין, ששמן השומשמין שיוצר ביפו ללא נוכחות מים בתהליך, מותר בפסח גם לאשכנזים. ומרחיב הרב ליאור: "קטניות שבמהלך הכשרתן לאכילה לא באו במגע עם מים, אין להחמיר בהן. לכן, שמן קטניות שידוע שלא בא במגיע עם מים בתהליך הייצור – כשר לפסח גם לנוהגים שלא לאכול קיטניות".
הרב ליאור נשען על שני בסיסים הלכתיים נוספים: פסיקת גדול פוסקי ארה"ב רבי משה פיינשטיין, שכתב ש"אין לנו בדבר [איסור הקיטניות בפסח] אלא מה שמפורש שנהגו בו לאסור", ומכאן שכל ה'קטניות' שלא היו ידועות בעולם בעת הגזירה לפני כ-850 שנה – מותרות בפסח: "קטניות שלא היו בזמן הגזירה אינן בכלל האיסור, ולכן יש להתיר שמן סויה [שנתגלתה רק לפני כ-100 שנה ביבשת אמריקה] וקינואה".
והבסיס ההלכתי השני הוא הכלל, ש"מה שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו אינו בכלל גזירת הקטניות", לשון הרב ליאור, המוסיף: "ליפתית אינה בכלל איסור קטניות, מכיוון שאינה נאכלת בפני עצמה, ולכן שמן קנולה המופק מלפתית אינו באיסור קטניות". אגב כך נמצאנו למדים שהשוקולד הכשר לפסח שיש בו לפתית – מותר גם לאשכנזים.
לעורר נרדמים ומה לגבי בוטנים בפסח (שבשנות החמישים היו כשרים לפסח לכל הדעות)? הגר"מ פיינשטיין כתב בפירוש להתירם, מפני שלא היו מצויים בעת הגזירה: "לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויים אז".
ראיה ניצחת לגבי גריעת הבוטנים מגזירת הקטניות, מצויה בהיתר שנוהגות כל עדות ישראל, כולל המחמירים והמדקדקים, להשתמש בפסח בקמח תפוחי אדמה. לכאורה, נכלל הקמח בכלל האיסור, הגורס לאסור כל דבר שעושים ממנו קמח. אלא שכבר למדנו שרק מה שגדולי אשכנז הראשונים אסרו בפועל נכלל בגזירת הקיטניות, להוציא מינים שלא היו ידועים אז, ובכלל זה תפוחי האדמה, שהובאו לאירופה לפני כחמש מאות שנה.
כותב השורות הללו אינו רב ובוודאי לא פוסק, וכל שנכתב כאן רק נועד לעורר נרדמים ולהביא לידיעת הכלל, עקרונות והליכות שלא נודעו ברבים (וחלקם בכוונת מכוון נשמרים בסוד).
מצד שני, ספק אם כולם יילכו בדרך זו שסללו גדולי ישראל ובהם בעל התניא, בעל חיי אדם, הבאר יצחק והמרחשת, ובימינו הרבנים ליאור ולבנון ורבים אחרים. שהרי ידוע שבענייני חמץ ומצה, רבים נוהגים ליטול על עצמם איסורים שלא שיערום אבותינו. כך למשל פגשתי משפחה שמסורת נהוגה אצלה, שלא לאכול עגבניות בפסח (ונימוקה עימה: פעם היה מי שנהג להשקות שתילי עגבניות ב... בירה). ויש שאסרו על עצמם אכילת שיני שום (כן, אותו שורש תבלין ידוע). אבל למה להרחיק לכת? בביתנו שלנו נהגו ההורים (עד שגמלנו, אנחנו הילדים, אותם מכך), שלא לאכול מאכלי חלב כלשהם בפסח - עד כדי כך שאפילו סירים וכלים חלביים לא נמצאו כלל בין כלי הפסח.
לא הגיוני? הזוי? אבסורדי? הכל נובע מן המנהג הרווח לעיתים, למכור לגוי, יחד עם החמץ, גם את ההגיון הבריא עצמו; אפילו כשברור שיש על מי לסמוך, ובכללם גם בעל ה'חוק ליעקב', שכתב שעצם איסור הקיטניות "חומרא בעלמא הוא, ואין להוסיף עליו".
