בחלק הראשון של המאמר
1 עמדתי בקצרה על אופיו של הארגון, ועל החריגים הקיימים בו בהשוואה לסוכנות הסעד לפליטים של האו"ם, שהיא המסגרת המקובלת במערכת הבינלאומית לטיפול בפליטים בכלל ובפליטי מלחמה בפרט ברוב המאה ה-20. בהמשך, תוארו האבסורדים עליהם מתבסס הניהול השוטף של ארגון זה, הבזבוזים הכספיים הנובעים משימוש מושחת בכספי התרומות שהוא מקבל ועל הנזקים שהוא מסב לכל הגורמים הקשורים בו. בחלק זה אני מבקש לעמוד על המשמעות האידיאולוגית והסימבולית שבשלן הוגדר ונבנה הארגון כפי שהוא, על המשמעות ארוכת הטווח של הניסיונות להמשיך את קיומו מבלי להפיק לקחים מהניסיון שהצטבר בלמעלה מ-60 שנות קיומו ומכוונת הערבים לנסות ולשמרו כמכשיר פוליטי, חינוכי וסימבולי להנצחת הסכסוך.
מבחינה אידיאולוגית וסימבולית, אונרא הוא סמל ופלטפורמה לשימור "רעיון הפליטות" בנרטיב הפלשתיני ובתעמולה האנטי-ישראלית שלו. הצגת ההפסד במלחמת השחרור כ"נכבה" (אסון או מעין שואה), מנסה לטשטש את העובדה שמלחמת 1948 התחוללה ביוזמת הערבים, כפלישה צבאית לארץ-ישראל לאחר שדחו את תוכנית החלוקה, במטרה לחסל את המדינה הציונית שאך זה קמה. בה בעת הוא מנסה לכפור בעובדה שלהפסד במלחמה יזומה יש מחיר וכי יוזם המלחמה, אם כשל בה, אמור לשלם מחיר על תוקפנותו ועל כישלונו. הצגת האירוע כולו כ"נכבה", מאפשר למקד את תשומת הלב במסכנותם של האזרחים ששילמו את מחיר היוזמה הצבאית שכשלה, כשחלקם הפכו בעטיה לפליטים. על-ידי כך שהערבים כופרים באחריותם לאירוע ולתוצאותיו, הם מבקשים להשיג שתי תוצאות: א. הסרת האחריות מעצמם, ב. הטלת האחריות על אחרים, מתוקף מסכנותם. אונרא משקף רעיונות אלה בכך שהוא שונה מכל מסגרת אחרת של האו"ם לטיפול בפליטים ושהוא מוחזק כלכלית על-ידי המערכת הבינלאומית ולא על-ידי הפלשתינים או הערבים. במנדט הארגון אין שום ביטוי דומה לזה שבסוכנות לפליטים של האו"ם, שמחייב פעולה פוזיטיבית לשיקומם ולהחזרתם לחיים נורמליים. ממה שאין בו נובע בערמומיות רבה מה שיש בו:
תפקיד הארגון הוא לשמר את מצב הפליטות ואת תודעת הפליטות והמסכנות של מי שנעקרו מבתיהם בעטיה של המלחמה ההיא ללא הגבלת זמן.
לפיכך, בעיית הפליטים שהתחילה ב-1948 עם כ-750 אלף נפש
2 מוגדרת כיום על-ידי אונרא כבעיה שהיקפה כ-5.5 מיליון נפש ולה שלוחות בעשרות מדינות אליהן "התגלגלו" הפליטים או צאצאיהם. קל מאוד להבין שזו הצגת פליטות פיקטיבית והדבר מתברר יותר ויותר ככל שחולף הזמן. פליטים שנולדו ב-1948, כאשר פרצה מלחמת השחרור, הם כיום כבני 70 שנה. מי שהיה אז בן 20 אמור להיות כבן 90 שנה. על-פי תוחלת החיים של הדור ההוא, ברור שגילאים כאלה נדירים כיום ביותר. הואיל ופליטות אינה עוברת בירושה, היא חלה רק על מי שנעקרו בעצמם מבתיהם. אונרא איננו רק ארגון חריג של האו"ם לטיפול בפליטים, הוא גם
ארגון שמשרת את האידיאולוגיה והפוליטיקה הערבית נגד ישראל. הוא עושה זאת תוך הולכת שולל של העולם שמממן את פעולותיו, כשהארגון אינו מחויב לצמצם את הבעיה ולהקטין את ההוצאות, אלא אך ורק לקיומו שלו (מימון הוצאותיו) וקיום המסגרת השלדית התומכת בנרטיב הפלשתיני, כאמור, ללא הגבלת זמן.
אונרא הוא מכשיר אידיאולוגי משום שהוא משמר בפועל, בפעילות ההסברה הפרו-פלשתינית, בנרטיב השקרי שהוא מפיץ ובמערכת החינוך שהוא מפעיל במקומות מושבם של הפליטים את "תודעת הפליטות". שטיפות-המוח גם מחוללת תודעה של תקווה, בעלת תוחלת מימוש ריאלית, לתנועת שיבה אל תוך גבולות ישראל. שכאשר תתממש התקווה עבור כל מי שמוגדרים "פליטים", יוכלו כולם לחזור למה שמכונה בתיהם בא"י. תפקיד שימור תודעת הפליטות בשילוב עם אי-מתן רשות לפליטים להתיישב ישיבת קבע במדינות הערביות בהן הם מפוזרים, נ
ועד להבטיח המשך הסכסוך עד לשיבה המובטחת. אף שאין כאן קציבת-זמן, אופן הצגת הדברים מתפרשת כתוכנית אופרטיבית לעתיד הנראה לעין שמותנית אך ורק בחיסול מדינת-ישראל.
שתי התכונות המרכזיות המאפיינות את אונרא, הן
מרשם אידיאולוגי ואופרטיבי בדוק לאי-פתרון הסכסוך. אם ממשיכים להניח לארגון לקיים את פעילותו בהתאם לעקרונות שהנחו אותו עד כה, יהפוך הארגון ל
"מפעל" המקיים את עצמו בכדי שיוכל להמשיך ולקיים את עצמו עד ל"גאולה השלימה". הוצאות הארגון כיום עומדות על 1.4 מיליארד דולר לשנה. אם ימשיך לפעול במתכונת הנוכחית, ימשיך מספר הפליטים הפיקטיבי לגדול וההוצאות תגדלנה גם הן. גידול כזה יעצים את השפעת הארגון ויכולותיו וחוזר חלילה.
כספי התמיכה נמסרים אומנם לארגון, אולם הוא עצמו תלוי ברשפ"ת ובחמאס ונסחט על ידם, בכדי שיוכל לפעול באזורי השליטה שבידיהם. ניתוב כספי הסיוע, למעט הוצאות האחזקה העצמית של הארגון, מנותבים למטרות המוכתבות על-ידי שתי הרשויות שבחסדן הוא מתקיים. בשני המקרים אפשר להניח שכספים רבים מתוך הקצבות אלה מגיעים לידי ארגוני טרור, בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין ואלה ממשיכים במאבק המזויין נגד ישראל. המערב, שהחליט לתמוך בפליטים מטעמים
הומניטריים בראשית שנות ה-50, הפך למעשה באמצעות אונרא לממן פעילות טרור נגד ישראל ואפילו נגד עצמו. אם מחפשים דוגמה טובה "למעשה חלם", קשה למצוא גדול ומטופש מזה.
בהנחה המתאמתת כבר 70 שנה, שלא ייתכן פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני ללא פתרון בעיית הפליטים ובידיעה המובהקת שפעילות אונרא רק מאריכה ומעצימה אותה, חובה לפעול להפסקת פעולת הארגון, ויפה שעה אחת קודם.
אופרטיבית, לא ניתן לעשות זאת בשיטת "זבנג וגמרנו", מפני שטיפול כזה עשוי לצור משבר הומניטרי קשה בכל ריכוזי הפליטים. אולם, ניתן בהחלט להצר את צעדיו ולנוון את פעילותו בהדרגה וברציפות תוך כ-5 שנים. יש לעשות זאת בשילוב עם הסברה והכוונה של שתי פעולות משלימות: לחץ על המדינות הערביות לאפשר יישוב קבע של הפליטים הנמצאים בשטחן ותוכנית בינלאומית שתממן, לפחות חלקית, את מהלכי הביצוע בלבד. במאמץ זה יש להתחיל לאלתר.
