לצערנו הנורא אין זה פיגוע הטרור הראשון ברחוב הגיא בו ממוקמת ישיבתנו, ישיבת עטרת ירושלים.
הרבה נשמות עלו בו למרומים, כולל ארבעה תלמידים מישיבתנו. גם בכל מלוא הארץ יש טרור. ואנו שואלים: עד מתי?
אלא אנחנו צריכים לזכור שאנחנו מול אויבים. אנחנו במלחמה. במלחמה כמו במלחמה. במלחמה לא שייך לרחם על אנשים אכזרים. כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים (תנחומא, פ' מצורע א', ילקוט שמעוני שמואל א קכא). הרחמנים זה אנחנו והם האכזרים. ובזה שאתה מרחם על אכזרים, אתה מתאכזר אל אחיך. במלחמה כמו במלחמה. זה המושג של המלחמה הטוטלית. כלומר, אנחנו לא מחפשים מלחמות. אנחנו עם אוהב שלום, דורש שלום, אוהב כל הבריות. אבל אם תוקפים אותנו צריך להשיב בכל תוקף. זה כמו דוד המלך - כאשר רק גזזו זקן וחתכו בגדים לכמה מעבדיו - הוא הוציא את כל חייליו למלחמה. במלחמה אתה צריך להרתיע. אתה לא יכול לשים שוטר בכל מטר מרובע. עיין בפילוסופיה המדינית של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, פרק מא), שסוד הביטחון זה הרתעה. לכן כשיש אויב צריך להכות בו בכל תוקף.
זה לא עולה על הדעת שיש מחבלים, רשעים ורוצחים ואתה נותן להם חשמל, ואתה נותן להם דלק ואתה נותן להם נשק. אתה מטורף לתת נשק לאויבים ולרוצחים. הרי כתוב בגמרא עבודה זרה (טו-טז) שאסור למכור נשק לכל מיני רוצחים. סתם רוצחים. ופה אתה נותן נשק. ולא רק בעבר, גם בהווה. זה טירוף. ובסוף ברחמנות הזאת כלפי אויבים, אתה פוגע בנו. גם מדינות אחרות בעולם מבינות את הדבר הזה שאנחנו צריכים לפעול בתקיפות. יכול להיות שיצעקו, אבל ממילא הם צועקים. כל מה שתעשה צועקים עלינו. אני זוכר בדיחה, אף על-פי שזה לא ערב לבדיחות, של מאיר עוזיאל, הומוריסט ונכדו של הרב עוזיאל, שבתחרות מיס מוסריות במאתיים מדינות בעולם, כל שנה אנחנו מגיעים בסוף, במקום מאתיים, למרות שאנחנו היחידים להתייצב בתחרות.
לא בן אדם בוודאי צריך להיות מוסרי, אבל כלפי אחינו ולא כמין חסד של הבל כלפי אויבים. זה לא בא בחשבון המהלך העדין הזה כלפי אויבינו. כאשר הייתה מלחמת עולם השנייה, בעלות הברית נכנסו לברלין והרסו שכונה אחר שכונה ואיש לא אמר שום דבר, כי כולם הבינו שאין דרך אחרת להילחם. המלך חוסיין טיפל בכפפות של משי עם ספטמבר השחור? לא נכון! הוא חיסל שבע עשרה אלף פלישתינים ומיגר את האינתיפאדה אחד ולתמיד. וגם הנשיא אסד, כשהפלשתינים התקוממו בסוריה, חיסל עשרים ואחד אלף פלשתינים בחודש ימים. וגם החאמס, כשרצה לשלוט ברצועת עזה הרגו המון פלשתינים. הרי זאת השפה שהם מדברים ומבינים. זאת הדרך שצריך לטפל בהם.
אני זוכר פעם בנוה דלקים - תבנה ותכונן במהרה - מחבל התנפל על אישה. היא שכבה על עגלת התינוק. המחבל דקר בגבה חמש עשרה דקירות סכין. בנס הגיע מישהו ירה והרג אותו. אחר כך הוא רואיין ברדיו על-ידי מראיין טיפש, אידיוט, לא מוסרי. שאל אותו המראיין: "תגיד, איך אתה מרגיש אחרי שהרגת בן אדם"? אז הוא ענה לו: "זה שהרגתי, לא היה בן אדם". זכרתי את זה וציטטתי את זה כמה פעמים. אחרי הרבה שנים פגשתי מישהו, אמרתי שלום. הוא אמר: "אתה לא מכיר אותי אבל ציטטת אותי. אני זה שהרגתי את זה שהוא לא בן אדם". אני אמרתי: "ישר כוח. כיוונת לדברי הרמב"ם במורה נבוכים" (ח"א, פרק ז).
הרמב"ם מביא את הגמרא על שדים. הוא אומר ששד הוא מישהו בן אדם מבחוץ, חיה מבפנים. הוא נראה בן אדם, יש לו אף, אוזן, משקפים, תיק, אבל בפנים הוא חיה. והוא יותר גרוע מחיה כי יש לו שכל. לפעמים שואלים אותי: האם נכונה התיאוריה שהאדם בא מהחיה? אני עונה: אני לא יודע, אני לא הייתי אז. אבל זה לא מטריד אותי אם אדם בא מהחיה, זה מטריד אותי אם הוא הגיע מהחיה. ולצערנו יש שעוד לא הגיעו מהחיה. לכן אנחנו צריכים עז וגבורה להילחם ולחזק את עם ישראל בארצנו.
