הכינוי הזה לשבת שלפני פסח בכל שנה העסיק את חכמינו לאורך הדורות ועד ימינו, כי מהי גדולתה של שבת זו על פני כל שבתות השנה? ואם נזכור שברוב השנים, ליתר דיוק בכל השנים הפשוטות קוראים בשבת זו את פרשת צַו, נבין שיש קשר בין תוכנה של הפרשה ובין המסר של שבת הגדול. פרשת השבוע פותחת כך (ויקרא ו): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. אחר כך באים ברצף דיניהם של קרבנות שונים; מִנְחָה, (שמקריב כל כהן כתירגול אישי כשמתקבל לעבודה) חַטָּאת, אָשָׁם וכן הלאה. אבל ההתחלה כאמור היא בקרבן עֹלָה שחיובה בכל יום וכולה עולה למזבח.
מכיוון שהכל הולך אחר הפתיחה מסתבר לומר שהרעיון של הָעֹלָה מלווה את כל הקרבנות והוא מלווה גם את שבת הגדול. והרעיון הוא התמסרות והתמדה במאמץ ההתקרבות לה'. כי לשמור על קרבה לה' ביום, כאשר הכל טוב ושום דבר לא מפריע לי, זה קל יחסית. אבל בלילה, כאשר הכל חשוך ונראה כאילו אין מוצא ח"ו, זה הרבה יותר מסובך. הגלות נמשלה לחושך כדברי אור החיים הקדוש המביא מחז"ל: כָּל-הַלַּיְלָה, שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה. וכן הבוקר, ממשיך 'אור החיים', רומז לגאולה: עַד-הַבֹּקֶר, שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר. כלומר עלינו לשמר ואף להעצים את דבקותנו בבורא יתברך בכל המצבים שאליהם אנחנו עלולים להקלע, עד שתבוא הגאולה השלמה והכל יסתדר.
שבת הגדול נקראת כך על שם יום השבת האחרון שבו היינו בגלות מצרים. יציאת מצרים הייתה בחמישה עשר לחודש שהיה יום חמישי. כהכנה ליציאה נדרשנו להכין שֶׂה לקרבן פסח (שמות יב): [ג] דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת. חשבון פשוט מגלה שהתאריך הזה נפל בשבת. המצרים לא הבינו מדוע כל משפחה מקצה לעצמה שֶׂה אחד ועוד בשבת, אז הם שאלו. בני ישראל ענו להם שזו מצוות ה' כי בעוד חמישה ימים הם יוצאים ממצרים אחרי שהמצרים יחטפו את המכה העשירית, מכת בכורות. הבכורים נורא נלחצו מהעניין. הם ידעו שעד עתה כל המכות שהבטיח משה אכן נחתו עליהם והם הרי רצו להמשיך לחיות.
גם תופעה טבעית היא נס הבכורים פנו להנהגה ודרשו לשחרר את בני ישראל לפני שיחטפו את המכה העשירית וזו סירבה. ואז התחולל מרד לא מתוכנן שהפיל חללים בשני הצדדים. זהו שאומר דוד המלך בתהלים בפרק המכונה 'הלל הגדול' וקוראים אותו בליל הסדר: (קלו, י) לְמַכֵּה מִצְרַיִם, בִּבְכוֹרֵיהֶם; כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. בזמן אמת, בני ישראל היו עסוקים בשלהם ולא היו מודעים למה שמתחולל בתוך העם המצרי. כלומר, אולי ידעו מה שקורה, אבל לא זיהו שזה קשור אליהם. זהו שאומר דוד המלך באותו פרק כמה פסוקים קודם: [ד] לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ועדיין, מה המיוחד בנס הזה, מלחמת הבכורים בהנהגה המצרית, שבגללו זכתה השבת שלפני פסח לשם מיוחד, שבת הגדול?
הרי יציאת מצרים אירעה בעקבות נסים גדולים וגלויים ששידדו את מערכות הטבע. בנסיבות אלו, טבעי שבני ישראל התרגלו לראות נסים ולא נטו להתפעל מהם. אז מה מיוחד בנס הזה שזכה ורק לזכרו קוראים שם מיוחד לשבת שבה אירע הנס? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובוויטש שדווקא היא הנותנת; הנס הזה לא נראה כמו נס, כי רק טבעי שהבכורים יתקוממו בניסיון למנוע את מותם המתקרב, אבל היה פה נס גדול, שכן המצרים היו עסוקים במלחמות הפנימיות ולא התפנו להפריע לבני ישראל בהכנותיהם ליציאה ממצרים. במלים אחרות, העובדה שהנס הזה נראה כמו תופעה טבעית של מחלוקת פנים מצרית שהקצינה, היא שהעניקה לו את ערכו המיוחד עד כדי לקראו נס גדול.
והמסר הזה מהדהד באוזנינו מדי שנה, בין בזמנים של גלות קשה ובין בזמן של רווחה יחסית, הקב"ה עושה עמנו נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת אבל אנחנו מסרבים לפקוח את העיניים ולכן הוא לְבַדּוֹ יודע מה הוא עושה עבורנו. וזה לא שאנחנו לא רואים את הנפלאות, אנחנו רואים אבל מתעלמים, מסרבים להודות שאכן מדובר בנפלאות שהקב"ה עושה במיוחד עבורנו. וההתעלמות די קלה, כי כל הנפלאות מלובשות בדרכי הטבע ובקלות אנחנו מצליחים להתרגל אליהן. אבל האמת היא הפוכה לגמרי, כמו שאומר הרבי, כי מקורם האלקי של נסים המלובשים בדרכי הטבע הוא גבוה מזה של נסים השוברים את הטבע. במלים אחרות ובהתייחס לימינו, אנחנו זוכים כעת לנפלאות גדולות יותר משהיו במצרים.
