טענות אולמרט ראויות להישמע

אהוד אולמרט איננו צדיק תמים. הוא כבר הורשע בפלילים. אבל טענותיו כנגד מערכת אכיפת החוק בוודאי ראויות להישמע. רבים וטובים כבר אמרו דברים דומים. אולמרט, בראיון עימו, ציטט חלק מהם. זאת מערכת כוחנית, חסרת מעצורים, לעתים, שהנוהג של סימון מטרות איננו זר לה. אני זוכר מה עשו, בזמנו, לשר המשפטים, בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, יעקב נאמן ז"ל - אבל למה להרחיק לכת עד לשם. יש דוגמאות קרובות יותר לימינו אלה. השופטת (בדימ.) הילה גרסטל, לשעבר נשיאת בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, מי שהייתה נציבת הביקורת על הפרקליטות, תיארה את מסע ההשמצות המכוער שנפתח כנגדה כשעמדו שם על חומרת הביקורת שלה. לא הייתה בה כל טינה כלפי המערכת שאותה היא מונתה לבקר. היא הרי הייתה בשר מבשרה של מערכת המשפט במשך עשרות שנים. וכל מה שהיא רצתה היה להצביע על חוליים מסוימים שפשו בה - ויש לא מעטים כאלה. אבל הפרקליטות, כדרכה, מאז ומעולם, סירבה להיות כפופה לביקורת חיצונית. ומי שעמד אז בראש הנלחמים נגד גרסטל היה שי ניצן. גרסטל לא נותרה חייבת. היא ניסתה להשיב מלחמה - ובשלב מסוים היא טענה בראיון לתוכנית "עובדה" שניצן איננו ראוי לתפקידו. אבל מול המערכת המשומנת של הפרקליטות שיודעת גם להיעזר במשתפי-פעולה בתוך המדיה, כשל כוחה. בסופו של דבר היא נאלצה לפרוש. כוחה לא עמד לה. השופט דוד רוזן החליף אותה - ובו כבר לא לוחמת הפרקליטות. אנשיה זוכרים לו את החסדים הקטנים שהוא הרעיף עליה, אף זאת לטענת אולמרט, ב"פרשת הולילנד"; וגם בעניין זה, קשה לומר שטענתו מופרכת לחלוטין. העובדה שהוא היה מוכן לבסס הרשעה על עדות של עד שנפטר במהלך עדותו, עוד לפני שעדותו עמדה במבחן החקירה הנגדית, לא זכתה, בלשון המעטה, לברכתו של בית המשפט העליון. וחשוב גם לזכור זאת: שי ניצן, איש פרקליטות ותיק, היה המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים בעת שאלפי משפחות גורשו בברוטאליות מבתיהם בגוש-קטיף ובצפון השומרון. ציפי לבני הייתה אז שרת המשפטים - והפרקליטות נרתמה למשימה תוך שהיא נוהגת בדורסנות בלתי נסבלת, לטעמי, כלפי כל מי שהעז להביע התנגדות, לא-אלימה, חשוב לציין, למעשה האיוולת של אריאל שרון. הייתי שם - וראיתי את הדברים. כתבי אישום הזויים לחלוטין הוגשו כנגד אנשים שכל חטאם היה שהם העזו לצעוד בשולי הכבישים עם שלט בידו. בשלב מסוים, נקבעו מתחמי-מעצר מיוחדים למי שהפגין בצמתים. מערכת המשפט לא שקטה לרגע - ולשיא הגיעו הדברים כשנפלה ההחלטה לקיים את הדיונים המשפטיים בעניינם של המפגינים נגד המהלך המאוס של אריאל שרון בתוך בתי המעצר. ובאחד הימים הגעתי למתקן כליאה כזה ומצאתי שם שופט מחוזי, זחוח, מאוד מרוצה מעצמו, שמבקש לקיים את הדיון בחדרון קטן ששירות בתי הסוהר הקצה לצורך כך. שאלתי את השופט אם הדיון אמור להיות פומבי, והא מלמל משהו סר-טעם לטעמי. ביקשתי שכל החברים ובני המשפחה יורשו להיות נוכחים בדיון; הרגשתי מבוזה. ועכשיו, נזכרתי בכל אלה, כשניצן ביקש מכל אחד מאיתנו להיזהר, פן האנשים הכי קרובים אלינו עלולים להפוך לעדי מדינה נגדנו. המפכ"ל זרם, כמובן, אחריו. ואני שואל: האם פנינו לשיטת ממשל שבשפיץ שלה נמצאים שוטרים ופרקליטים בני-דמותם של רוני אלשיך ושי ניצן? כלום נהיה גם אז דמוקרטיה? האם אלה יהיו פניה של המדינה בחגיגות ה-70? אין ספק, להשקפתי, שמשהו לא-טוב קורה ברשויות שניצן ואלשיך עומדים כיום בראשן. ולכן אין לתת בהן אמון בלתי מסויג. כתבתי על-כך בזמן אמת בעת שמשה לדור, אז פרקליט המדינה, הגיש את הבקשה הכי מוזרה שאי-פעם הוגשה לבתי המשפט: לשמוע את עדותו של משה טלנסקי, העד המרכזי נגד אולמרט, ראש הממשלה באותה העת, עוד לפני שתמה החקירה; עוד לפני שהיועץ המשפטי לממשלה בכלל הכריע אם יש מקום להגשת כתב אישום. השיבוש בסדרי-הדין היה מכוער במיוחד - ובאותה מידה מביך. ואת מה שאמרתי אז אני אומר גם היום; אין לפחד לומר את הדברים. ולא כל מי שאומר אותם הוא עוכר שלטון החוק.