נולדתי אי-שם בבבל ורעייתי במרוקו. בנותינו נולדו כולן פה על אדמתנו, ישראל. התחנכנו על ברכֵי ״הגוברים״: מרדכי ורבקה גובר, תושבי כפר ורבורג.
בהיותנו דַּיָּרֵי מַעֲבֶרֶת קסטיניה, לא עליכם, ידענו, שרבקה גובר, לא הייתה רק מִמְגויסוֹת הבּריגָאדָה, אלּא גם חקלאית שֶׁשּׁכְּלָה שני בָּניהָ היְּחידים, אפרים וצבי גובר, במלחמת השחרור, ובהפרש של חודש.
עם הגעת ראשוני העולים למעברה, נרתמה רבקה גובר לעזור בקליטתם. ולאחר מלחמת קדש מכרו הגוברים את המֶּשׁק שׁלּהם בכפר ורבורג ותרמוּ את כסְפוֹ ל״קרן המָּגן״ – לצה"ל, והלכו לגור יחד עם עולי צפון אפריקה, בצריף במושב נהורה.
רבקה גובר לימדה את ילדי העולים לעַבֵּד חלקת אדמה לגידּוּל ירקות בבית הספר. את דְּמֵי מְכירת הירקות, תרמו הילדים לקק"ל ועל כן, תלמידי בית הספר קסטינה, קִבְּלוּ פְרס, את דֶּגל ירושלים, כשהבּעיה שנאלצנו להתמודד איתה, הייתה איך לארגן תלבוֹשֶׁת אחידה לילדות האמורות לרקוד בַּטֶּקס...
ואף אני, בעת שקיבלתי לָראשונה שְׂכַר סופרים עבור שירי הראשון שהתפרסם, תָּרמְתי את הכסף לטובת הכלל. וכאשר סיימו תַּלְמִידַי, לְאחר מבְחן הסֶּקֶר, את כיתה ח', בקַּשְׁתי מהוריהם במעברה, לתרום עשר לירות לבית הספר, והם תַּרמו בְּחפץ לב את הכסף ששימש לִרְכִישַׁת ציוד לְחדַר טֶבע, ומַפַּת ארץ ישראל מוּבְלטת.
וכאשר נתקבל סכום כסף ממשרד הביטחון, לאחר מלחמת ששת הימים, בעבור השימוש בסניף רפ״י על-ידי צה"ל, הוריתי מיד, כמזכיר הסניף, להחזיר את הכֶּסף למִשרד הביטחון. ואף גיסי, שלמה ראם, תָרם את דְמי הנֵֹכוֹּת שלו מצה"ל, בחזרה למשרד הביטחון ויצא עם רבים אחרים להקים את הישוב ״די - זהב״, במדבר סיני.
ואני, יחד עם רעייתי אילנה, קָלטנו עולים, הלבַשְׁנו ילדים נזקקים, ערכְנו חֲתונות לחסרי-כל, הנְחלנו את הלשון העברית לעולים, עסקנוֹ בְחינוך ושימשנו כְּתוֹבֶת לכל נִצְרך, אף על-פי ששנינו הגענו לישראל מחוסרי-כל וסבלְנו במשך שמונה שנים במעברת קסטינה, ללא חשמל וללא יתר העזרים האלמנטאריים, שהפרט נזקק להם. פשוט בנינו במו ידינו ונבנינו, בלי פרסום ובלי תמורה.
ועוד לא סִפַרְתי את כל אשר עשִׂינו וְעמלְנוּ, לְמען החברה והמדינה, וכמונו רבים וטובים.
אך הגיע הזמן, לבָעֵר את הקּוצים שֶׁפָּשׁוּ בערוֹגָתנו הקטנה. ובִרְאותי היום, איך המנהיגוּת שלנו מנצלת את כַּסְפי הצּבוּר לטובתם האישית, הַכֶּסף עבוּרם הופך לעֶרך עליון, וּרְדיפת הבּצע לנורמה, והב! הב! עוד! ועוד, הוֹפֶכת לְחָזוּת הכל - אזַי, אני שואל את עצמי, כְּמוכם הרבִּים והטובים: האִם לַיֶלֶד הזּה באמת הִתְפּלַלְנוּ?
וַאֲנִי חש היום כְּחַי - זַר בִּמְדינתי, ועדיין מְצַפּה לְשינּוי עֶרְכִּי חיּובִי.
